ההתנגדות לוועדות הקבלה

ארנון סופר

כך, למשל, יכול להיות מצב שבעוד אלה חוגגים את יום העצמאות, אלה מציינים את יום

הנכבה; בעוד אלה צמים ומכבדים את יום הכיפורים, אלה נוהגים בו כיום עסקים רגיל; בעוד

אלה מבקשים תרבות ישראלית ועברית, המושתתת על ערכיה של ישראל כמדינה יהודית

ודמוקרטית, אלה מבקשים תרבות ערבית ופלסטינית, שבסיסה הוא באסלאם.

בקיצור, זהו מתכון בדוק לחיכוך בין-אתני, לתסכול, לחשדנות ולמרירות, כפי שאפשר ללמוד

מן הסעיף הבא.

יישובים כפריים דו-לאומיים בארץ ישראל: חיכוך בלתי פוסק

עד אמצע המאה ה-91 היו בארץ ישראל כפרים מעורבים רבים שחיו בהם קהילות יהודיות

קטנות. בשפרעם התגוררו באמצע המאה ה-91 06 יהודים. משפחות יהודיות התגוררו בכפרים

ראמה וג'וליס. קהילת פקיעין מנתה עשרות רבות של יהודים. קהילות קטנות התקיימו בשכם

(אז, עיירה קטנה) בחברון ובעזה. כל הקהילות הללו נעלמו; רובן ככולן בקיץ 9291, אחרי

מאורעות תרפ"ט.

חיכוכים ביישובים כפריים דו-לאומיים מוכרים לנו מהתיישבות של ערבים מוסלמים לצד

ערבים נוצרים בכפרים בתחומי ארץ ישראל. לשתי הקבוצות הללו בדרך כלל אותה זהות

אתנית, תשתית ערכית בסיסית משותפת, ערכי תרבות דומים, זהות לאומית פלסטינית קרובה,

אותה שפה ומנהגים בסיסיים משותפים (בהקשר זה יצוין למשל, כי עזמי בשארה, מראשי

התנועה הלאומית-הפלסטינית בגליל, הוא ערבי נוצרי).

עם זאת, אין כמעט יישוב מעורב שלא אירעו בו התנגשויות אלימות בין מוסלמים לנוצרים.

המתיחות נובעת בין היתר מן המגמה הדמוגרפית המובהקת והעקבית – פרי סיבות הנעוצות

בריבוי טבעי (גבוה אצל המוסלמים ונמוך אצל הנוצרים) ומן ההגירה – הגירה חיובית של

ערבים מוסלמים, בעיקר משטחי יהודה ושומרון, והגירה שלילית של ערבים נוצרים, הן פנים-

ארצית (לעיר חיפה ובנותיה) והן חיצונית, כך ששיעור המוסלמים הולך וגדל ושיעור הנוצרים

הולך ויורד.

יישובים מסוימים הידרדרו למציאות הקרובה במאפייניה לטיהור אתני: גירוש נוצרים על ידי

מוסלמים. כך למשל במהומות בכפר טורעאן בחודש מאי 7991 נפגעו פיזית ערבים נוצרים,

נשרפו בתים וכלי רכב ונגרם נזק רב לרכוש של נוצרים.