ההתנגדות לוועדות הקבלה

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?!

שיווק מגרשים במצפים בגליל המרכזי ללא מנגנון סינון – הקצאת מרבית

המגרשים לאוכלוסיית הרוב: ערבים מוסלמים

שיווק המגרשים ביישובים הקהילתיים היהודיים בגליל המרכזי ללא כל ועדות מיון וקבלה

מוביל בהכרח לרכישתם של מרבית המגרשים הללו על ידי אוכלוסיית הרוב (המוחץ) בגליל

המרכזי. יצוין שהריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה הערבית המוסלמית גבוה ביותר, סביב

כ-%1.3 בשנה.

ניקח לדוגמה את העיר סח'נין מול היישוב הקהילתי אשחר או רקפת, השוכנים במרחק של

כ-5.1 ק"מ אלה מאלה. הריבוי הטבעי השנתי של סח'נין עולה על זה של שניהם גם יחד. אם

אפוא ישווקו מאה מגרשים באשחר לכל המרבה במחיר, הרי באופן טבעי וללא כל מוטיבציה

שלילית, רוב הרוכשים יהיו ערבים מוסלמים מסח'נין.

התמריץ המובנה מצד ערבים מוסלמים בגליל המרכזי לרכישת מגרשים ביישובי

המצפים בגליל המרכזי

המסקנה כי שיווק חופשי של מגרשים ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי לכל המרבה במחיר

יוביל לרכישה מסיבית של מגרשים אלה על ידי ערבים מוסלמים מאזור הגליל המרכזי נתמכת

על ידי חמישה מניעים:

1. ביקוש איכות חיים ואיכות סביבה. המצפים בגליל המרכזי הם יישובים מטופחים. הטיפוח

ניזון מהשקעות וממיסוי פנימי כבד (במשאבי זמן ואנרגיה ובמשאבים כספיים) של חברי

האגודה השיתופית (היישוב הקהילתי). הסוכנות היהודית או המדינה אינם שותפים להשקעות

אילו מזה הרבה שנים. אדרבה המדינה מסבסדת את עלות התשתיות הציבוריות דוקא ביישובים

הערביים בעוד ביישובים היהודיים התושבים משלמים את מלוא העלויות.

תנאים אלה מאפשרים הקמת תשתית פיזית איכותית, שבין היתר היא פרי מערך מסועף של

היטלים וחיובים כתנאי למתן היתרי בנייה ביישובים אלה. התושבים רואים ביישוב הקהילתי

על המרחב הציבורי שלו את ביתם, ולכן הם מטפחים אותו (לעתים קרובות, על חשבון שעות

הפנאי שלהם). כמעט שאין עבירות בנייה ביישובים הקהילתיים. ככלל, הבנייה נעשית על פי

היתר בנייה.

בעבור זוג צעיר מהעיר ס'חנין או מהעיר טמרה, לדוגמה, המעבר ליישוב קהילתי כזה פירושו

בדרך כלל עלייה משמעותית באיכות החיים ובאיכות הסביבה הפיזית. כידוע, חלק רחב