22 / 50
21
ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?!
הקצאת מגרשים במצפים בגליל המרכזי לכל דורש – א-סימטריה וחד-צדדיות
מוחלטת
מציאות החיים בגליל כולו, המושרשת במסורת של מאות שנים, מבוססת על יישובים כפריים
(חלקם, צמחו לערים ממש), בעלי זהות תרבותית מוגדרת ומובהקת. גם במקרים הספורים של
כפרים מעורבים מבחינה דתית (מוסלמים, דרוזים, נוצרים וכו') יש בדרך כלל הפרדה פיזית
בין הקבוצות.
רוב היישובים הכפריים הגדולים בגליל המרכזי הם בעלי אוכלוסייה ערבית מוסלמית בעלת
רוב מוחלט. כך בכל היישובים הגדולים סביב נצרת, בכאבול, טמרה, שעב, כפר מנדא, כאוכב
אבו אל היג'א, דיר אל אסד ונחף. בכפרים סח'נין, עראבה, מג'ד אל-כרום וטורעאן רוב זה
כמעט מוחלט. המיעוט הדרוזי מתרכז בכפרים שההגמוניה הדרוזית בהם מלאה, בעיקר בחלקו
העליון, ההררי, של הגליל: כסרא, ג'ת, יאנוח, בית ג'ן, עין אל אסד, ירכא ועוד. כמו כן יש ריכוזי
בדווים בגליל המרכזי. בתחום המועצה האזורית משגב יש יישובים המבוססים על אוכלוסייה
בדווית בלבד, כולם יישובי קבע מוכרים: הדמיידה, חוסניה, כמאנה, סלאמה, ערב אל נעים,
וראס אל-עין.
לכן, בחינת השאלה בדבר הקצאת מגרשים לכל דכפין ביישובים הכפריים הזעירים שהם בעלי
אופי ישראלי ציוני בתחומי המועצות האזוריות משגב, מרום גליל, וגליל תחתון אינה יכולה
להיעשות במנותק מהמציאות השוררת בגליל המרכזי זה מאות בשנים. הדרישה הבסיסית של
השוויון מחייבת, לכל הפחות, הדדיות.
היישובים המוסלמיים בגליל גדלים בעזרת אוכלוסייה מוסלמית; כפרי הדרוזים בגליל גדלים
בעזרת אוכלוסייה דרוזית; כפרי הבדווים בגליל גדלים בעזרת אוכלוסייה בדווית; קשה למצוא
הצדקה לכך שדווקא הכפרים שחיים בהם היהודים לא יוכלו להתפתח בעזרת אוכלוסייה
ישראלית ציונית.
במילים אחרות: אין התיישבות של משפחות לא-מוסלמיות בלב אוכלוסייה מוסלמית; אין
התיישבות של משפחות לא-דרוזיות בלב אוכלוסייה דרוזית; אין התיישבות של משפחות
לא-בדוויות בלב אוכלוסייה בדווית. לכן, הדרישה להתיר התיישבות של משפחות ערביות
מוסלמיות דווקא ביישובים הישראליים הציוניים בגליל המרכזי עומדת בניגוד למציאות רבת
השנים באזור זה.