37 / 50
36
ארנון סופר
ציוני שהפך ליישוב ערבי. ובכל זאת, אין מנוס אלא לבקוע אל מחוץ לבועה זו ולראות את
המציאות נכוחה.
על החוקרים את הגאואסטרטגיה של ישראל מוסכם, כי אם בעקבות הפלסטיניזציה של
היישובים הקהילתיים במרחב זה תיעלם חלילה הנוכחות היהודית הציונית במרחב הגליל
המרכזי הרי הדבר הוא בגדר אסון לאומי.
מדוע?
ככלל, מדינת לאום כמדינת ישראל איננה יכולה להחיל באופן קבוע את ריבונותה על חבל ארץ
שיש בו רוב מובהק למיעוט לאומי אחר, בייחוד אם קיימת מתיחות בין מדינת הלאום לאותו
מיעוט לאומי. והנה, בכל רחבי כדור הארץ אין סכסוך כה קשה, כה חריף כה ממושך וכה עמוק
כמו הסכסוך היהודי-הערבי על מעגליו: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכסוך הישראלי-ערבי
והסכסוך הישראלי מול האסלאם הפונדמנדליסטי השיעי (איראן ושלוחותיה – חזבאללה
ומשמרות המהפכה) והסוני (אל קאעידה וארגוני הלוויין הקשורים באיסלאם הרדיקלי).
למרבה הטרגדיה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שמקורו בארץ ישראל, הוא רב-ממדי; הוא
לאומי-טריטוריאלי, דתי-תרבותי, כלכלי וחברתי. הוא נמשך, בהתפרצויות חוזרות ונשנות,
יותר ממאה שנה וסיומו טרם נראה באופק.
בנסיבות דרמטיות אלו, שעה שהערבים והפלסטינים משדרים תחושה של תנופה, ניצחון
והשגת היעדים והשלבים הלאומיים שלהם, אין כל ספק כי לקריסת ההתיישבות היהודית
בגליל המרכזי השלכה מדינית מיידית.
עמדתי על כך שהניסיון – לכל הפחות, בישראל – מלמד, כי אין אפשרות מעשית, מוסרית
ומשפטית לשלוט לאורך זמן באופן דמוקרטי ותקין בחבל ארץ מסוים שעה שרוב מוחץ של
האוכלוסייה המקומית אינו נמנה עם אוכלוסיית המדינה. אובדן הנוכחות הישראלית בגליל
המרכזי, בכל המרחב שבין כרמיאל בצפון ועד לנצרת עילית בדרום, ובכל המרחב שבין שולי
הקריות בחיפה במערב ועד בואכה צומת גולני וכפר צלמון במזרח, ויצירת רוב ערבי מוסלמי
בעל תודעה לאומית פלסטינית הוא מתכון בדוק לאובדן הריבונות הישראלית במרחב זה.
חמור מכך, כל המעיין במפת האוכלוסייה של ארץ ישראל יגלה רצף טריטוריאלי של אוכלוסייה
ערבית בין הגליל המרכזי ליישובים הערבים של הזועביה בגבעת המורה, לרגליה בואכה פרברי