פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה

זכויות לאדם באשר הוא אדם, ולאו דווקא בשל אזרחותו. שיח זכויות האדם הפך

לעיקרון הגמוני מארגן ברמה העולמית ועוגן במשטרים משפטיים של זכויות אדם (בן

דור 8002).

אמנות בין-לאומיות

האמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1591 (שגם ישראל חתומה

עליה) קובעת כי פליט הוא אדם שברח ממדינתו עקב הפרות חמורות ושיטתיות של

זכויות האדם הבסיסיות שלו. ההפרות שהאמנה מתייחסת אליהן הן כאלו הנובעות

מדתו של האדם, מלאומיותו, מהשקפתו הפוליטית, מגזעו או מהשתייכותו לקבוצה

חברתית מסוימת (לרבות המגדר והנטייה המינית). הנחת היסוד של האמנה היא

שקיימת חובה מוסרית ומשפטית לתת מקלט בטוח לאדם החושש לחזור למולדתו

ואשר קיים חשד מבוסס שאם יעשה כן יאונה לו רע.

ישראל וארגונים יהודיים היו פעילים בניסוחה של אמנת הפליטים, אשר נוצרה על

רקע מוראות השואה. 541 מדינות חברות באמנה וחתומות על הפרוטוקול שלה.

על קיום האמנה על ידי המדינות החברות ממונה נציבות האו"ם, הגוף הבין-לאומי

שתפקידו להגן על הפליטים ברחבי העולם (אתר נציבות האו"ם לפליטים).

), האוסר

non refoulement principle

ביסוד האמנה מונח עקרון האי-ההחזרה (

איסור מוחלט להשיב אדם למקום שבו צפויה סכנה לחייו או לחירותו. האמנה

איננה קובעת את אופן הסדרת ההכרה במעמד הפליט, וכל מדינה שחתמה על

האמנה צריכה לקבוע לעצמה את ההליכים לטיפול בבקשת מקלט מדיני ולקביעת

המעמד עד להחלטה סופית בבקשה. בפועל, במדינות אחדות נקבעו דינים מיוחדים

לטיפול במבקשי המקלט, ובאחרות נעשה הטיפול באמצעות נהלים לא פורמליים או

אד‑הוק.

מטבע הדברים, עיצובה של מדיניות ההגירה נתון בידיהן של ממשלות. השליטה בזרם

) העיקריות של הריבונות

prerogative

הנכנסים למדינה נתפס כאחת הפררוגטיבות (

המדינתית. הוא הדין בישראל: "מדינה, כל מדינה, מוסמכת ורשאית לקבוע אלו זרים

יבואו בשעריה ואילו מהם ישהו בתחומה, ומוסמכת ורשאית היא להרחיק מתחומיה

זרים שאינם רצויים לה". זאת כך קבע בית המשפט העליון בשנת 3002 (בג"צ 10/7034)

עם זאת, המשפט הבין-לאומי מכרסם בריבונות המדינתית באמצעות אמנות בין-

לאומיות שונות העוסקות בזכויותיהם של מהגרים.