פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה

כי נאסר עליו לעבוד אצל מעסיק אחר. הממשלה העניקה היתרים בהתאם לבקשות

מעסיקים בעבור כל משימה בנפרד, בלא שנקבעה מדיניות המחייבת העסקת עובדים

שכבר נכנסו לישראל או הוצאת עובדים שנסתיימה העסקתם. רק בשנת 6991 קבעה

הממשלה במדיניותה, כי יש לצמצם את מספרם של מהגרי העבודה, ובשנים 7991

ו-8991 אכן פחת מספר ההיתרים. מאז עלה בהדרגה שיעור המועסקים ללא היתר

(קמפ ורייכמן 8002).

למדיניות הממשלתית הנוקשה כלפי מהגרי העבודה היו השלכות מעבר לכליאתם

ולהרחקתם מן הארץ. נושאים הקשורים במהגרים כמו תנאי המחיה, רווחה ועניינים

משפטיים ומינהליים לא טופלו על ידי המדינה ומוסדותיה. על פי המדיניות הרשמית,

המעסיקים הם שנתבעו לאחריות לכך, אך אחריות זו, כמו שאר הנושאים, לא עוגנו

בחקיקה וממילא לא נאכפו, ועל כן רוב המעסיקים התעלמו מכך.

אל מול המדיניות של הממשלה החלו לצוץ ארגוני תמיכה ובהם עיריות, ארגונים לא-

ממשלתיים ואף התארגנויות פנימיות של מהגרי העבודה. לדוגמה, עיריית תל אביב-

יפו, שחלק ניכר ממהגרי העבודה שוהים בתחומה המנהלי, הכירה דה-פקטו במהגרי

העבודה כתושביה הן ברמת התכנון העירוני והן מבחינת הטיפול בבעיותיהם, לרבות

ביחס לעובדים הלא-מתועדים. מדיניות מוצהרת של עיריית תל אביב-יפו ראתה

בתופעת מהגרי העבודה הזדמנות לפתח את מעמדה של העיר כעיר קוסמופוליטית:

"בעתיד ניתן להפוך את המציאות הבעייתית להזדמנות, על ידי טיפוח הטרוגניות

וחיזוק העיר כמוקד תיירותי ואתני כמו בערים אחרות בעולם דוגמת אמסטרדם

רומא ופריז" (תוכנית אסטרטגית לתל אביב-יפו, עיריית תל אביב-יפו, 2002).

עיריית תל אביב מפעילה ומממנת את ארגון מסיל"ה, המספק למהגרי העבודה שירותי

בריאות חינוך, סיוע בענייני זכויות עובדים וקורסים בעברית. הארגון פועל יחד עם

ארגונים לא-ממשלתיים אחרים (האגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, רופאים לזכויות

אדם, מוקד הסיוע לעובדים זרים ועוד) למען זכויותיהם של מהגרי העבודה.

ישראל ואמנת הפליטים

ישראל חתומה כאמור על אמנת הפליטים הבין-לאומית, אך יצוין כי במשך 05 שנה לא

נעשה במדינה דבר ליישוםהאמנה. עד שנת 1002 טופלו פליטיםמבקשי מקלט במסגרת

מחווה הומניטרית וללא קביעת מדיניות להסדרת הנושא בכללותו. בשנת 7791 קלטה

ישראל כ-002 פליטים מוייטנאם, בשנת 3991 הזמינה ישראל כ-001 פליטים מבוסניה