פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה

הגירת זרים לישראל: נתונים וסיבות

הגירת זרים לישראל בראי היסטורי

ההסתמכות על עבודתם של מי שאינם אזרחי המדינה אינה תופעה חדשה בישראל.

כבר בראשית שנות השבעים שולבו בשוק העבודה הישראלי ערבים מהגדה המערבית,

כחלק ממהלך פוליטי של שילוב כלכלות. עובדים פלסטינים אלה נקלטו במידה רבה

בסיוע מנגנונים צבאיים ולא עוררו דיון ציבורי משמעותי, בין השאר בשל קרבת

מקום מגוריהם והעובדה שרבים מהם היו יוממים. ההרעה במצב הביטחוני והקמת

המחסומים הביאה למחסור חמור בכוח אדם זול ובלתי מיומן. מחסור זה הוביל

ללחצים פוליטיים מצד מעסיקים לייבא עובדים מחו"ל.

בשנת 8891 פתחה ישראל את שעריה למהגרי עבודה, כדי שיחליפו את העובדים

הפלסטינים, אשר כניסתם לארץ נאסרה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. ישראל

הייתה סבורה באותה עת כי הפרדת הכלכלה הישראלית מן הכלכלה הפלסטינית

). מראשית שנות התשעים הגיעו

Bartram

תתרום להצלחת הסכמי השלום (8891

לישראל מאות אלפי מהגרי עבודה מ-27 מדינות ודחקו בהדרגה את רגלי העובדים

הפלסטינים אל מחוץ לשוק העבודה הישראלי. בשנת 2002 היו בישראל כ-000,042

מהגרי עבודה שהיוו %4.9 מכוח העבודה במשק. לגבי חלק ניכר מהם אין כל תיעוד.

ישראל, כמו אירופה בראשית ימי הגירת העבודה, ראתה בעובדים הזרים תופעה

חולפת, כוח אדם זול, זמין וזמני. אך כמו באירופה, רבים מן העובדים נשארו כאן,

הביאו את משפחותיהם או הקימו כאן משפחה, והפכו את שהותם הזמנית להשתקעות

קבע.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין מדינות מהגרים אחרות, דוגמת ארצות הברית

שישראל היא מדינת מהגרים של העם היהודי

ואוסטרליה, לישראל, נעוץ בכך

ונועדה למענו. מטעם זה, והיות שהעובדים הזרים אינם יהודים, אין הם יכולים

. נוסיף לכך את מצבה הביטחוני הייחודי

להפוך לאזרחי המדינה או לתושבים חוקיים

של ישראל, העושה אותה שונה גם ממדינות אירופה וגם מחברות מהגרים אחרות.

השיטה של הבאת מהגרי העבודה לארץ הייתה ייחודית לישראל. הבאתם לארץ

נעשתה בדרך של מתן היתרים למעסיקים על פי מכסות קבועות, וכבילתם של

העובדים למעסיק בדרך של הטבעה בדרכונו של העובד את שם המעסיק, תוך קביעה