הדרוזים בין עדה לאום ומדינה

הדרוזים – בין עדה לאום ומדינה

פירו, כי בחמישים השנה האחרונות חווים בני העדה הדרוזית מהפכה תרבותית – רבים

מהם אימצו את התרבות הישראלית, חלקם מדברים עברית יותר מאשר ערבית, והדבר

מעורר שאלות קשות לגבי זהותם הדתית והלאומית ואפילו את השאלה אם העדה הדרוזית

הולכת לקראת התבוללות ואובדן הייחוד של זהותה (פירו 2891).

מחקר בשאלת הזהות בקרב צעירים דרוזים בזמן עימות (חלבי 6002) מתאר מצד אחד

תחושה קשה של תסכול, חוסר ביטחון וכעס על השותף היהודי שלא מגלה עניין ואכפתיות

בכל הנוגע לדרוזים, ומן הצד השני מודעות לשנאה גוברת והולכת מצד העולם המוסלמי,

הערבי והפלסטיני. כמו כן, נמצא כי מלבד השסע בסביבה הפוליטית בין הכוחות החיצוניים

שמשפיעים על חייהם, בלט שסע פנימי מאיים. הכוונה בעיקר להשלכות הנובעות מהחשיפה

שלהם לתרבות המערבית אל מול השמרנות הנשמרת בקפידה לא רק על ידי ההנהגה הדתית

אלא גם על ידי רבים מבני העדה, ועל רקע הלחצים החיצוניים הכבדים ושברי הזהויות

בולטת הזהות הדרוזית, שכל הנבדקים היו שלמים אתה. בני הנוער ציינו כי בעיניהם תוכן

דרוזי הוא קשר מיסטי עם כל מי ששייך לעדה הדרוזית בכל מקום בעולם. החוקר מאשים

את ישראל במשבר הזהות החריף שאליו נקלעו אזרחיה הדרוזים וטוען ש"האינתיפאדה

הדרוזית" נגד ישראל שהוא צופה תתרחש בין היתר בגלל משבר זה.

ובאותו הקשר, בהתייחס לאירוע שבו קצין צה"ל דרוזי שירה בנערה פלסטינית, שפורסם

בהרחבה בעיתונות הישראלית והערבית והסעיר את העדה הדרוזית, הוא מאשים את

המדינה שמדגישה במתכוון את עובדת היותו דרוזי. כמו כן, הוא טוען שחלק מהחיילים

הדרוזים מתנהגים כ"שכירי חרב" ודוחה את הביטוי "ברית דמים" הרווח בתיאור היחסים

בין הדרוזים ליהודים בישראל (אטינגר 4002א').

סיפורו האישי של איש עסקים דרוזי, שהיה אחד מהעותרים לבג"ץ בדרישה שיורה על

ביטול החלטת בית המשפט העליון משנת 0791 שעל פיה אין אומה ישראלית, מלמד על

פן נוסף של המורכבות והבעייתיות בנוגע לשאלת הזהות של הדרוזים. לדבריו, בשנת 0991

ביקש להקים בצרפת חברה ליבוא וליצוא. לצורך רישום החברה הוא נדרש להציג תרגום

נוטריוני של תעודת הלידה שלו. להפתעתו, למראה המסמכים שאל אותו הפקיד הצרפתי:

"מה זה לאום דרוזי? אני לא מכיר מדינה דרוזית. אתה רוצה להגיד לי שיש מדינה דרוזית

בתוך מדינת ישראל?". הוא מספר שהדבר הביך אותו מאוד, כי הוא נחשד כמי שרוצה לרמות

את הרשויות בצרפת. כל ההסבריו לא הועילו, עד ששגרירות ישראל שם סיפקה לו מסמך

המעיד שהוא ישראלי שהלאום שלו דרוזי, וזה הניח את דעתו של הפקיד הצרפתי. בהתייחס

לעתירה, מעניינת הטענה, שלכל אדם שמורה הזכות להשתייך ללאום כרצונו. כמו כן, בגלל

יחס שונה ולעתים מפלה לבני דתות שונות, אין זה ראוי לחייב אדם להיות מסווג על פי

דתו במסמך רשמי (גורלי 3002).