71 / 80
70
מספר שכונות יהודיות במזרח ירושלים. פתרון כזה יכול היה לתת מענה לגידול האוכלוסייה המהיר
הצפוי ברצועה, כפי שתואר לעיל, וכן מענה לאוכלוסייה פלסטינית שתחזור לשטחי הרצועה
במסגרת זכות השיבה. יש לציין ששני הצדדים לא אהבו את הרעיון והתנגדו לו נמרצות.
הרעיון שעומד בבסיס הקמת האיים המלאכותיים מול רצועת עזה הוא ניסיון לשבור את הנחת
היסוד )אבן, גרטנר וקהת 3002(, שלפיה מחלוקת טריטוריאלית חייבת להיפתר על חשבון אחד
הצדדים. רווח פלסטיני משמעו הפסד ישראלי, ולהיפך, דהיינו משחק סכום אפס. רעיון דומה יכול
להיות ממומש גם בנושא המים. כיום, כשטכנולוגיית התפלת מים התקדמה מאוד והפכה זמינה,
מחלוקת זו הופכת להיות מחלוקת כלכלית בלבד.
כל הבדיקות, הניתוחים והמגבלות, שנידונו בעבודה זו, רלוונטיים כמעט במלואם גם לרצועת עזה,
כלומר השיטות הטכנולוגיות, מאפייני החוף, היבטים סביבתיים וכו', למעט כמובן ערך הקרקע.
התחשיבים שנעשו מראים על כדאיות כלכלית אל מול מחיר הקרקע האלטרנטיבי באזור תל אביב
לדוגמא. אבל אין היא כדאית ביחס למחיר האדמה ברצועת עזה, ואין לבחון זאת בראייה כלכלית
בלבד, אלא במונחים של קרקע במחלוקת בין מדינות, וכן במונחים של תועלת לפתרון הסדר קבע
בין ישראל לפלסטינים.
הקמת איים מלאכותיים תיצור קרקע חדשה, שאינה במחלוקת, ותמורתה ייוותרו הפלסטינים על
שטח גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. הקרקע החדשה שיקבלו הפלסטינים תוכל לסייע במימוש
זכות השיבה. כמו כן, זוהי הזדמנות לשיתוף פעולה בין ישראל לפלסטינים. האיים יוכלו לספק
תעסוקה בתחומי התיירות, המסחר והשירותים, ואפשר לקיים בהם אזור סחר חופשי. בהנחה
שישררו בסביבה תנאי שלום, יכולים איים אלה להיות בסיס לריביירה מזרח תיכונית ואטרקציה
תיירותית בדומה לאיים המלאכותיים שהוקמו בדובאי, המהווים מוקד משיכה למיליוני תיירים
מהעולם.
– כפי שראינו בפרקים הקודמים הקמת אי מלאכותי הוא פרויקט מורכב ביותר
מימון הפרויקט
ועתיר משאבים, עלותו של אי בגודל של כ-000,2 דונם יכולה להגיע ל-1-3 מיליארד דולר, תלוי
במאפייני האי, מיקומו בים ועוד. כמובן שאין ביכולתה של הרשות להקים פרויקט בסדר גודל כזה,
והדרך היא לרתום את הקהילה הבינלאומית שתוכל לממן חלק מהעלות ולהשתתף בבניית המיזם
באמצעות חברות בינלאומיות. ניתן, כמובן, להיעזר בהלוואות ממדינות שונות, ואת החזר ההלוואות
)לפחות חלקן( לממן באמצעות מכירת הקרקעות ליזמים השונים.
מתן מימון באמצעות העברת נכסי תשתית הוא תמיד המנגנון המועדף של המדינות התורמות לרשות
הפלסטינית, לעומת העברת כספים ישירה, שהניסיון מלמד כי בשל בעיות שחיתות וחוסר יעילות