ההתנגדות לוועדות הקבלה

ארנון סופר

נרחיב בעניין זה: שיקול שמירת הרוב היהודי של ישראל מלווה אותה משחר ימיה, למשל

החלטה 181 של העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות (ההחלטה מ-92 בנובמבר

7491), שעל יסודה כוננה מדינת ישראל, התבססה על המלצות הוועדה המיוחדת של האו"ם

United Nation Special Committee of Palestine (UNSCOP

לעניני פלשתינה (א"י) (

שפורסמו ב-13 באוגוסט 7491. תוכנית זו ("תוכנית החלוקה") קבעה כי יש להקים שתי

מדינות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית. מרחב ירושלים (לרבות בית לחם) אמור

היה להיות שטח ניטרלי בחסות האומות המאוחדות. גבולותיה של המדינה היהודית בתוכנית

החלוקה נגזרו מעקרון שמירת הרוב היהודי.

לפיכך, שטח המדינה היהודית השתרע על מרחב הגליל העליון ועמק הירדן (כולל עמק בית

שאן); עמק יזרעאל ומישור החוף (ובו עמק חפר), על חלק מהשפלה הפנימית ועל מרבית הנגב

(מפה 1).

מן הראוי להדגיש אם כן, כי על פי החלטה 181 היה אמור מרחב הגליל ההררי כולו – הווי

אומר: מרחב נצרת, בואכה בקעת בית נטופה ובקעת בית הכרם ועד מרחב מעלות תרשיחא

והר מירון – להיות חלק מהמדינה הערבית (הפלסטינית) שתקום לצדה של המדינה היהודית.

הסיבה להמלצה זו הייתה פשוטה בתכלית: ההתיישבות היהודית לא נטעה שורש באזור הגליל

ההררי. ההתיישבות הדלילה – נכון לשנת 7491 – בגליל המערבי (נהריה, קיבוץ חניתה, קיבוץ

– את מסירת חבל

UNSCOP

אילון, קיבוץ מצובה וקיבוץ יחיעם) לא הצדיקה – לשיטת חברי

ארץ זה למדינה היהודית.

תמונת המצב בכל הנוגע לגליל המרכזי – במועד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הייתה

חד-משמעית: הגליל המרכזי הוא שטח הנתון לשליטה ערבית-פלסטינית והוא מיועד להיות

חלק מהמדינה הערבית-הפלסטינית.

יוזכר, כי מדינות ערב והציבור הערבי הפלסטיני דחו את תוכנית החלוקה; סירוב זה הוביל

לאירועי אלימות ואיבה קשים החל משלהי 7491 ועד ראשית 9491; זו מלחמת העצמאות

של ישראל. עד לתחילת המהלך הצבאי של כוחות צה"ל בגליל בליל 8 ביולי 8491 עם כיבוש

כוויכאת (כיום: קיבוץ בית העמק) במסגרת מבצע "דקל". בתום מבצע "דקל" (41 ביולי 8491),

שלטה ישראל רק על רצועה צרה בגליל המערבי; רובו של הגליל המרכזי היה בשליטה ערבית.

בתום המבצע הועמקה האחיזה היהודית בגליל המערבי ובעמק זבולון (כולל שפרעם ואעבלין),