ההתנגדות לוועדות הקבלה

7 / 50

6 ארנון סופר
רקע
נקודת המוצא של מאמר זה היא המושכל הבסיסי, כי האדם הוא יצור חברתי. מכיוון שכך, יש
אינטרס חברתי חזק להעניק ולאפשר לאדם מסגרת למימוש זהותו, אישיותו ורצונותיו כיצור
חברתי באמצעות קהילה אנושית, חברתית ותרבותית המגשימה זהות זו. הקהילות הכפריות
הקטנות שהתגבשו במסגרת היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי הן מסגרת מובהקת להגשמה
כזאת.
לקהילות אלו בגליל המרכזי שלושה מאפיינים מצטברים:
א) אינטימיות – הקהילות הן קטנות (הגדולות שבהן מונות כ-002 משפחות) ומבוססות על
תשתית הסכמה ערכית-תרבותית בדבר האתוס הישראלי ציוני.
ב) פריפריאליות – הקהילות ממוקמות – במובן העמוק והמקיף של מושג זה – בפריפריה של
ישראל.
ג) אופי של מיעוט – בראיית המרחב הגאוגרפי והדמוגרפי ואופי האוכלוסייה בגליל המרכזי,
הקהילות הן קהילות מיעוט – הן במישור החברתי, הן במישור התרבותי, הן במישור
תפיסת העולם.
ההשלכה של ביטול כלי ההגנה העיקרי להמשך השרידות של הקהילות היהודיות (הנקראות
במאמר זה לעתים קרובות ישראליות ציוניות) בפריפריה, דהיינו מנגנון המיון או הבקרה של
קליטת מתיישבים ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי, מפורטת ומנומקת להלן.
קריסה אפשרית של היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי תפגע פגיעה קשה ביותר במתיישבים,
שהיו שותפים למפעל המצפים בגליל המרכזי החל משלהי שנות השבעים ומנו עם אותם
מעטים שהסכימו, הלכה למעשה, לבנות באזור פריפריאלי ומרוחק זה את ביתם ואת עתידם,
שלא לדבר על הפגיעה באינטרס הלאומי של ישראל.
במילים אחרות, ההצדקה החזקה והחד-משמעית להמשך קיום כלי ההגנה על הקהילות הקטנות
של המיעוט (האתני, התרבותי והחברתי) הישראלי הציוני בגליל המרכזי, קרי מנגנון מיון
ובקרה ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי, נשענת על שני עוגנים. האחד, הצורך בהגנת זכויות
האדם של מי שהקדישו שנים רבות (לעתים מפעל חיים) לבנייה האטית והשקדנית של המבנה
העדין והשברירי של ההתיישבות בגליל המרכזי. הגנת הזכות לאישיות ולתרבות (כחלק מכבוד