10 / 50
9
ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?!
מן הראוי להבהיר כי אנו עושים שימוש במונח של עקרון הרוב היהודי בישראל מבלי להיכנס
להבחנות ולדקויות הנוגעות לשאלה, מי כלול במסגרת הגדרה זו. יתרה מזו, בדומה להגדרות
רבות אחרות במדעי החברה, יש לה שוליים של עמימות. כך, למשל, מה דין האוכלוסייה
הלא-יהודית שהגיעה לארץ מברית המועצות לשעבר משלהי שנות השמונים? נראה כי ההנחה
צריכה להיות כי רוב אוכלוסייה זו תיטמע בקרב החברה הישראלית. לפיכך, ככלל, עולה כזה,
הרואה בישראל את עתידו, מצדד בשירות צבאי ונאמן למסגרת המינימלית של מטרת המדינה
ותכליתה כמימוש שאיפת הדורות של עם ישראל, קרי מדינה יהודית ודמוקרטית, והוא חלק
מהרוב הישראלי הציוני.
לכן, למשל, יש לכלול את מרבית הדרוזים אזרחי המדינה ברוב זה. לעומת זאת, ספק אם
החוגים השוליים (והקטנים יחסית) בעדה החרדית, הנמצאים מחוץ לציונות, כלולים במסגרת
מונח זה. אין לכך חשיבות רבה: הלכה למעשה, רוב התומכים בעיקרון של מדינה יהודית
ודמוקרטית הם יהודים, ורוב היהודים בישראל תומכים בכך.
עקרון הרוב היהודי בישראל – שיקול אסטרטגי מכריע
עקרון הרוב היהודי חורץ החלטות אסטרטגיות גורליות, שכן גבולותיה המשפטיים של ישראל,
כלומר הגבולות שמוחל בהם המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל, הותוו (ומותווים) על פי
שיקולי שמירת הרוב היהודי.
גבולותיה המדיניים של ישראל כיום – כפי שישראל עצמה תופסת אותם – מבוססים על
הגבולות שהיו ערב מלחמת ששת הימים: גבולות 5 ביוני 7691 בתוספת ירושלים רבתי ורמת
הגולן.
חרף העובדה כי היו בישראל ממשלות שסברו כי שטחי יהודה ושומרון הם חלק אינטגרלי
מהמדינה, לא מצאה לנכון שום ממשלה להחיל על שטחים אלה את המשפט, השיפוט והמינהל
של ישראל ("סיפוח"). להבנתי, שיקול מרכזי – ואולי זה השיקול המרכזי – בהחלטה אסטרטגית
זו הוא החשש מהתמעטות הרוב היהודי בישראל.
שיקול זה (שמירת הרוב היהודי בישראל) אף מילא תפקיד – ויש חולקים על משקלו המדויק
– באימוץ וביישום הנסיגה החד-צדדית של ישראל מרצועת עזה ("ההתנתקות") בשנת 5002,
וכן בפיתולי גדר המערכת המפרידה בין ישראל ליהודה ושומרון (ראה עשרות פרסומי המחבר
על הדמוגרפיה בישראל והסכנה בסיפוח שטחי יו"ש לישראל או פרסומו של יניב גמבש על
הגבול האתני במסגרת קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, 0102).