ההתנגדות לוועדות הקבלה

16 / 50

15 ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?!
ואולם, רוב אזרחיה הערבים של ישראל אינם מזדהים עם צביונה של ישראל. רובם ככולם
אינם מניפים את דגל המדינה. הם אינם מזדהים עם טקסי השמחה הקולקטיביים, דוגמת יום
העצמאות, וגם לא עם טקסי האבלות הקולקטיביים, כיום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון
לשואה ולגבורה. הדברים ברורים וידועים ואין טעם להרחיב.
לכן, עם ההתבססות וההעמקה של הרוב הערבי הפלסטיני בכל מרחב הגליל המרכזי לובש
האזור כולו גוון המזכיר פחות ופחות את ישראל ומזכיר יותר ויותר את השטחים שישראל
מחזיקה מאז מלחמת ששת הימים, שקיבלו את השם יהודה ושומרון (להלן: יו"ש).
הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח יחסי הגומלין המורכבים בין הערבים הפלסטינים בעלי
אזרחות ישראלית (ערביי הגליל המרכזי) לבין הערבים הפלסטינים תושבי יו"ש. חרף ההבדלים
בין אוכלוסיות אלו אפשר היום לומר, שעוצמת הזיקות בין הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל
לבין אחיהם ביו"ש הלכה והתחזקה, בין היתר בזכות הזיקה האישית והמשפחתית (כולל
התאזרחות של תושבי יו"ש בישראל), הזהות הלאומית, האתנית והתרבותית המשותפת,
והסולידריות עם אחיהם בגדה המערבית.
ההשלכה של כל אלה היא שהלכה למעשה, הזהות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
בגליל המרכזי היא חלקית בלבד, מרוקנת מתוכן מהותי, שברירית. לעניין זה נוסיף את הניסיון
הבין-לאומי המצטבר בסוגיה זו ונטען, כי בכל אזור בעולם שיש בו רוב ניכר לאוכלוסיית
מיעוטים, שיש בו מנהיגות מובילה, שיש בו בסיס כלכלי ואף השתייכות לאותו עם או לאותו
) או רק עידוד רגשות לאומיים irredenta מיעוט מעבר לגבול המעודדת היפרדות, אירדנטיות (
– אזור כזה עלול במוקדם או במאוחר להתנתק מהליבה (סופר 4891).
אם נוסיף לזה מתחים בין אוכלוסיית המרכז לפריפריה, נוכל להניח שהמשבר בדרך. לדוגמה
נזכיר את קוסובו, אירלנד, כורדיסטן, טימור, קוויבק, יוגוסלביה לשעבר, ביאפרה, פקיסטן-הודו
ואפילו קורסיקה מול צרפת וקטלוניה מול ספרד.
הגליל המרכזי – הרכב האוכלוסייה
מרחב הגליל המרכזי, הכולל כמעט את כל הרצועה שבין מפרץ חיפה ועד הכנרת, להוציא את
עמק זבולון במערב ואת בקעת ארבל במזרח (מפה 2), הוא חבל ארץ השוכן בלב הגליל כולו
והוא בעל רוב ערבי-מוסלמי מוחלט. רוב זה משתרע לכיוון הגליל התחתון בואכה נצרת.