פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה

המאידוב – שבט מבודד. בבעלותו עדרי כבשים ועיזים ומעט בקר וגמלים.

לקבוצה השלישית משתייכים כאמור שבטים ערביים. הזיידייה – שבט שלו הגמלים

הרבים ביותר בדארפור. שבט האם הוא דאר חמיד בכורדופאן. שבט זה היה חזק

בתקופה התורכית-מצרית ונחלש בימי עלי דינאר, הסולטן האחרון של דארפור. השבט

נודד ברדיוס של 08 ק"מ מעונה לעונה בחיפושיו אחר מרב מקורות המים. ריכוזיו

MacMichael 1922

העיקריים הם ג'בל מרה, קוז והבירה אל-פאשיר (

שבטים ערביים שהפכו ליושבי קבע הם: בני פאדל – סביב אל-פאשיר (בסיסם בג'בל

הלה); מצריה – שוכן בשטח קטן בין דאג'ו לבירגד צפון מזרחית לנילה (שבט האם:

החמר בדרום כורדופאן); מגליה – בצפון מערב דארפור (מפה 2).

מגוון השבטים ממוצא שונים (חמים ושמים) ערבים ולא-ערבים, נוודים מול יושבי

קבע, מזרע מול ישימון ומסגרת שלטונית משתנה יצרו מציאות חברתית-פוליטית

מורכבת בדארפור. לב הסולטנות מוקם במערב דארפור, מכיוון ששם משתרעים שטחי

המרעה, בעוד אדמותיה הצפוניות יבשות.

מולדת הפור היא בדרום-מערב, בעיקר לאורך ואדי עזום. אנשי הפור מגדלים דוחן,

דורה, תירס, גידולי שדה שומשום ובצל. הזריעה בחודשי יוני ויולי והאסיף בנובמבר

ובדצמבר. מלבד זאת עוסקים אנשי הפור בניפוי כותנה, בטוויית סיבים ובעבודות

מתכת קלות (כמו נפחות). נוודים אלה עוסקים בסחר חליפין עם הערבים הנומדים,

בעיקר חלב וחמאה תמורת שעורה, דוחן, דורה ותירס.

ייחודה הגאוגרפי וההיסטורי של דארפור הוא בהרי מרה. הרים אלה אחראים לא רק

לבלימת השיערוב (המרה לערביות) ממזרח, אלא הם גם הבסיס ההיסטורי לקליטת

פליטי הסולטנים.

ההתפתחות ההיסטורית, החברתית, השבטית והדתית

ההתחקות אחר שורשי ההיסטוריה של דארפור אינה פשוטה כל עיקר. ידיעותינו על

דארפור הקדומה, עד המאה ה-81, מבוססת על לקטי ידיעות הנסמכות בחלקן על

O'Fahey and

מסורות שבעל פה, על ספרות נוסעים ועל כתבי יד בלתי מושלמים (

Spaulding

1974: 107