פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה

הטרגדיה של חבל דארפור מסוף המאה ה-02 עד היום

בשנות התשעים הלך וגבר המתח בין אל-תוראבי כמייצג הממשל המרכזי בח'רטום

ולאוכלוסייה במערב סודאן, היא דארפור. אוכלוסיית דארפור, אשר לטובתה פעל

אל-תוראבי בשנות השבעים על בסיס מצע סוציאלי שעל פי פרשנותו חתר לשוויון,

מופלית משנות השמונים (אז אירח בסודאן את שותפו האידאולוגי, אוסמה בן לאדן)

ואילך, בעוד אל-תוראבי מסווה את קו השסע – ערבים/שחורים ואת הפלייתם הבוטה

בטיעונים דתיים שלא ממין העניין.

הלחץ האזורי והבין-לאומי, ובעיקר האמריקני, לפתרון בעיית הדרום, הנוצרי ברובו,

הניב בסוף שנת 2002 הסכם עקרונות בין הממשל והדרום, שתקפותו תיבחן במשאל

עם שייערך השנה, 0102, ובבחירות ב-1102. הדבר הביא להתקוממות במערב סודאן

(דארפור) על רקע קיפוח והדרה מתמשכים מצד השלטון המרכזי בח'רטום, בטענה

שלא ייתכן להתקדם בסוגיית הדרום תוך התעלמות מהבעיות של מערב סודאן.

בדארפור שהו מראשית שנות השמונים מיליציות ערביות (ג'נג'אוויד) מטעם הממשל

המרכזי. ממשלת סודאן בהנהגת הנשיא עומר אל-בשיר וסגנו מחמד עת'מאן טהא

השתמשו בהן כשוט כלפי התושבים. מיליציות אלו דחקו חקלאים מנחלותיהם,

דייגים מריכוזי הדיג שלהם בנהר ורועים משטחי המרעה שלהם, התאנו להם ושדדו

). לא אחת מזכירים פליטי דארפור שסוחרי העבדים הגדולים

Daly

את רכושם (7002

באפריקה היו ערבים, כפי שעולה למשל מריאיון עם פליט משבט מסאלט השוהה

בישראל (6002.6.8).

לאחר ההסכם של הממשלה עם הדרום בשלהי 2002 התחילו בדארפור פעולות מחאה

נגד הממשלה, תוך האשמתה בהפליה גזעית וכלכלית רבת-שנים. בראשית 3002 ביצעו

המורדים פעולת תקיפה אלימה כנגד כוחות הממשלה. בהכירה את הפיצול השבטי,

את המתיחות האתנית ואת המחלוקות בין קבוצות המורדים למיניהן פעלה הממשלה

במהירות, בנחישות ובאכזריות. הג'נג'אוויד הסתערו על יושבי בקתות הקש בכפרים

והבעירום, אנסו נשים ונערות והרגו באנשי דארפור המשתייכים לשבטים השחורים.

לאחר גל ההרג, האונס, השוד והביזה הפציץ חיל האוויר הסודאני את אלה שנותרו

בחיים – כולם אזרחי סודאן. ממדי האסון, שהוכר על ידי גורמים באו"ם כרצח עם,

Tanner and Tubiana

נאמדו ב-003 אלף עד 005 אלף הרוגים וב-5.2 מיליון פליטים (

)2007