פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה

הפוליטיקה הסודאנית, שמראשיתה הושתתה על מבנה שבטי ועל איסלאם עממי,

יצרה קואליציות פוליטיות שכללו לעתים קציני צבא שביצעו הפיכות צבאיות (עבוד,

ג'עפר נומיירי בשנות השבעים ועומר אל-בשיר ב-9891) יחד עם נציגי מפלגות פוליטיות

(צאדק אל-מהדי, מוחמד אל מירע'אני), שהיו גם מנהיגי המשפחות הבולטות בשבטים

החשובים שהשתייכו לטריקות הצופיות החשובות בסודאן, המהדייה והח'תמייה

Glickman and Rodman

2008(

בראשית שנות השבעים, עם עליית קרנו של חסן אל-תוראבי בסודאן, עת קנתה לה

שביתה האידאולוגיה הרדיקלית, וביתר שאת אחרי מהפכת חומייני באיראן (9791),

התחיל להשתנות אופי הפולחן הדתי בסודאן. האיסלאם העממי החברתי הצופי

(שאל-תוראבי עצמו צמח ממנו) הלך והקצין לבלי הכר. ככל שאל-תוראבי – שהיה חבר

בקואליציות השלטון השונות בסודאן ולימים הציר המרכזי בהן – הקצין בהתנהגותו

ובהגותו והפך מקובל בעולם הערבי והאיסלאמי כהוגה וכמנהיג מרכזי – כך הוא הגביר

את הפליית הלא-ערבים בסודאן. מה שהתחיל עוד בימיו של ג'עפר אל-נומיירי כניסיון

החלת השריעה על השחורים הנוצרים (כשני שלישים מאוכלוסיית דרום סודאן)

העמיק לכדי אי-קבלת התאסלמותם של השחורים במרכז ובמערב סודאן – בשל אופי

התהליך של המרת דתם. מהיותו ערבי ובהטיפו לנהייה אחר איסלאם צרוף וטהור

יותר, ולא ממקור צופי-עממי כפי שרווח בסודאן בעבר, הוא תבע מהשחורים לסגל את

הקו הרדיקלי שדגל בו כתנאי לקבלתו אותם כמוסלמים, כמו הערבים בצפון סודאן.

קו השבר בין ערבים לשחורים בדרום סודאן בולט בשל העובדה שרוב תושבי הדרום

הם נוצרים.

כדברי אגרס:

המדיניות המאושרת של הממשלה היא לפעול על בסיס העובדה שהעמים בדרום

סודאן הם אפריקניים וכושיים במובהק ושעל כן חובתנו הברורה כלפיהם היא

לקדם ככל האפשר את הפיתוח הכלכלי שלהם על פי קווים אפריקניים וכושיים ולא

על פי קווים ערביים מזרח-תיכוניים, שמתאימים לצפון סודאן. רק פיתוח כלכלי

וחינוכי יצייד עמים אלה בכלים שיאפשרו להם להגן על עצמם בעתיד, בין שיקשרו

גורלם בסופו של דבר עם צפון סודאן ובין שיקשרו אותו עם מזרח אפריקה, או

במידת מה עם כל אחד מהצדדים (אגרס 9002: 312).

בדארפור, שבה כמעט כולם מוסלמים, קו השבר מתמקד בשסע בין ערבים לשחורים.