פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה

יתר מבקשי המקלט הגיעו מכל רחבי סודאן: מח'רטום, מדרום סודאן, מהרי הנובה,

מהנילוס הכחול וממזרח המדינה. היו בהם מוסלמים ונוצרים, יחידים ובעלי משפחות.

רבים מהם יצאו מסודאן לבנגאזי שבלוב או לקהיר מסיבות כלכליות ושהו שם כמה

שנים לפני שהחליטו להגר לישראל. אלה שהגיעו מבנגאזי טסו לקהיר ומשם הגיעו

לארץ, מסע שארך ימים ספורים. כל שהיה עליהם לעשות היה לשלם למבריח גבולות

("מורה דרך"). המחיר שנאלצו מבקשי המקלט לשלם למבריחי הגבול נע בין 006

ל-000,1 דולר. אלו שהגיעו מסודאן עצמה טסו מח'רטום לקהיר או עשו אותה הדרך

שעשו מבקשי המקלט מאריתריאה, מפורט סודאן למצרים. גם במקרה זה ארך המסע

כשבוע, ומבקשי המקלט נאלצו לשלם בעבורו 005,1-000,2 דולר.

בדומה למבקשי המקלט מאריתריאה, רוב מבקשי המקלט הסודאנים ביקשו להגיע

לארץ מסיבות כלכליות או מפני שקרובי משפחתם או חבריהם שכבר הגיעו הנה קודם

לכן התקשרו אליהם וסיפרו להם עד כמה המצב טוב בארץ יחסית למצב בלוב, בקהיר

או בסודאן עצמה. חשוב לציין, כי רבים ממבקשי המקלט מדרום סודאן אכן נאלצו

להימלט מבתיהם בשל מלחמת האזרחים העקובה מדם בין הצפון לדרום. אבל זו

הסתיימה בשנת 5002, כלומר מאז כבר עברו שלוש שנים. יתר על כן, בראיונות זוהו

מוסלמים רבים שעזבו את דרום סודאן מסיבות כלכליות ועברו להתגורר בח'רטום.

גם במקרה זה אין אפוא להכליל ולומר כי כל מבקשי המקלט מדרום סודאן נמלטו

ישירות עקב מצב הלחימה ששרר בין הצפון לדרום.

מאחר שמבנה הגוף ותווי הפנים של הסודאנים דומים לאלו של אפריקנים מניגריה,

גאנה ומדינות נוספות במערב אפריקה, ניסו גם מקצת תושבי מדינות אלה להסתנן

לארץ במסווה של סודאנים. רובם לא ידעו לענות על שאלות כלליות הקשורות לסודאן

וגורשו כמתחזים.

עם הגיעם לארץ, המסתננים נעצרים עלי ידי צה"ל ומובאים למעצר במחנה קציעות.

שם הם שוהים עד שהרשויות נאלצות לשחררם כדי לפנות מקום לפליטים נוספים

הממשיכים להגיע. אם אין מקום בבתי הכלא, צה"ל מעביר אותם לבאר שבע ונוטש

אותם שם לגורלם. ממחנה קציעות או מבאר שבע הם נוסעים הישר לתל אביב, שם

הם נרשמים בנציבות האו"ם לפליטים, המעניקה להם כתב הגנה וזימון לראיון ראשוני

במשרד הפנים.

עוד בשהותם בקציעות דואגים מבקשי המקלט הסודאנים והאריתריאים שבני