פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה

מחשש שמא יגויסו בכפייה לצבא והיו שסיפרו שערקו מהצבא וברחו מאריתריאה

בגלל תנאי השירות הקשים מנשוא.

לבסוף, הסיבה העיקרית המביאה את מבקשי המקלט מאריתריאה לישראל כיום

היא שיחות הטלפון ממבקשי מקלט אריתריאים שהגיעו לישראל קודם לכן והספיקו

למצוא עבודה, הקוראים לחבריהם או לקרובי משפחתם לעשות את המסע הארוך

לישראל, בה לדבריהם מובטח להם למצוא עבודה שתאפשר להם איכות חיים גבוהה

יותר מזו שיש להם באריתריאה. כתוצאה מכך, אריתריאים רבים רואים במדינת

ישראל את "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", בה יוכלו למצוא עבודה טובה,

להתבסס ולבנות חיים טובים יותר מאשר אם יבחרו להישאר בארצם.

מהראיונות עולה מסלול המסע המלאשעשו מבקשי המקלט מאריתריאה לארץ. בעבור

רוב האריתריאים מהמחוז הדרומי, התחנה הראשונה במסע הייתה מחנה הפליטים

שימאליבה, הנמצא בשטחה של אתיופיה בקרבת הגבול עם אריתריאה. מבקשי

המקלט שהו שם בין כמה חודשים לכמה שנים וקיבלו מנות מזון ומים. משם הם חצו

את הגבול יחד עם עוד פליטים מאריתריאה אל תוך סודאן, ושהו בה, או בקסאלה

שבקרבת הגבול האריתריאי והאתיופי, או בח'רטום או במקומות אחרים. בסופו של

דבר, כולם הגיעו לפורט סודאן, משם יצאו מבריחי הגבול שהעבירו אותם את הגבול

עם מצרים. לאחר שעברו את גבול סודאן-מצרים המשיכו לקהיר, שם שכרו מורה דרך

שהביא אותם לישראל. מהראיונות עולה כי מסע כזה נמשך בממוצע כשבועיים, ועלה

לכל אחד 006,1-000,2 דולר (מפה 2).

בקרב מבקשי המקלט האריתריאים ניתן למצוא גם בעלי אזרחות אתיופית, המתחזים

לאריתריאים. הראיונות נועדו בין השאר לאתר מתחזים כאלה, שלמעשה אינם אלא

מהגרי עבודה, אלה שזוהו לא קיבלו אשרת שהייה זמנית בתום הראיון וגורשו מישראל

על ידי משטרת ההגירה.

בשורות מבקשי המקלט האריתריאים נמצאו גם יהודים בני הפלאשמורה, שעלייתם

ארצה התעכבה על ידי הסוכנות היהודית, ובמקום לחכות לאישור הם בחרו להסתנן

אל שטח ישראל באמצעות התחזות לאריתריאים.

לסיכום, רוב מבקשי המקלט האריתריאים אינם זכאים למעמד של פליט. עריקות

מהצבא וחיפוש אחר עתיד כלכלי טוב יותר אינם נכללים בהגדרת האו"ם לגבי מיהו

פליט.