ההתנגדות לוועדות הקבלה

ארנון סופר

נספח 1: על בורות ורדידות בכל הנוגע לוועדות הקבלה הנזכרות

ארנון שלום,

הרשה לי להבהיר לך את עמדתי בכל הנוגע לשיח הציבורי הישראלי הנוטה לרדידות, לבורות

ולהיסטריה בכלל, ובמקרה הנדון בפרט.

רדידות – זו הנטייה (האובססיבית; ויש ויאמרו, הפתולוגית) לשפוט כל תופעה במשקפיים

של יחסי יהודים-ערבים. החיים בישראל, כמו כל מערכת של חיים, מורכבים ממגוון רחב של

שיקולים ואינטרסים מוגנים. מטרת החקיקה, כפי שאני מבין אותה, היתה להסדיר, כנדרש

במדינה דמוקרטית, את מנגנון המיון ליישובים קהילתיים קטנים בד בבד עם מנגנוני הבקרה

לצורך מניעת ניצולו לרעה של מנגנון זה. החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)

תשע"א-1102 (להלן: התיקון החקיקתי) איננו "חוק ועדות קבלה" באופן ערום; זאת חקיקה

שתכליתה לעגן ולהסדיר בחקיקה של המחוקק הראשי את עיקרי ההסדר המינהלי (ההסדר

המעוגן בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל) הקיים (החלטה 5911), תוך איזון מובנה בין

האינטרסים המתחרים על הבכורה.

המוזר מכול הוא ההסתבכות של מבקרי התיקון החקיקתי בסבך ה"קונצפציה".

חסידי ה"קונצפציה" החליטו, עוד בטרם נקראה אות אחת מהתיקון החקיקתי, כי חרף כותרתו,

תוכנו ומיקומו (בדיני האגודות השיתופיות) הוא בעצם נועד להדיר ערבים מהיישובים

הקהילתיים הקטנים. ואין עצה ואין תבונה כנגד "קונצפציה" זו אף כאשר התיקון החקיקתי

אימץ, באותיות קידוש לבנה, את האיסור המפורש על אפליה מטעמים של דת, גזע, מין, לאום,

נטייה מינית וכיוצא באלה.

בורות – הביקורת על התיקון החקיקתי מנתקת את עצמה מכל תשתית עובדתית רלוונטית.

הדברים תמוהים ומוזרים, שהרי האלף-בית של כל ביקורת אינטלקטואלית עניינית הוא לימוד

וניתוח של הנתונים העובדתיים.

היסטריה – אין כל קשר בין התיקון החקיקתי לבין יוזמות חקיקה נוספות, שאושרו ברבעון

הראשון של שנת 1102. ראשיתו של התיקון החקיקתי בהצעת חוק של חברי כנסת מקדימה.

הוא נתמך בידי דמויות בכירות במפלגת העבודה (ובהן חברת סיעת עצמאות, שרת החקלאות

ופיתוח הכפר, אורית נוקד). הוא נתמך, ביסודו של דבר, בידי אנשי משרד המשפטים. הוא פרי

עבודה מדוקדקת ומאומצת, שבמהלכה הוכנסו שינויים לא מעטים בתיקון החקיקתי.