הדרוזים בין עדה לאום ומדינה

הדרוזים – בין עדה לאום ומדינה

ביטוי נוסף ליחס המיוחד של המדינה כלפי העדה הוא הקמת ועדות ציבוריות וממלכתיות

לבחינת מצבם של הדרוזים כדי לסייע להם. כך ועדת בן-דור וועדת שכטמן שהוקמו

בשנות השבעים, שהמלצותיהן הביאו לנקיטת צעדים שחיזקו את מעמדם החברתי של

הדרוזים ושיפרו את מצבם בתחומים שונים. ועדת בן-דור הדגישה את השפעתו החיובית

של שירותם של בני העדה בצה"ל על מעמדם החברתי ועל השתלבותם בחיי המדינה. דוח

הוועדה מדגיש ומכוון גם את הצורך לחזק את הקשר בין שירותם בצבא לבין מתן סיוע

על ידי המדינה, כדי להביא לשילובם המלא בחברה ובמערכות השלטון והמינהל הציבורי:

העובדה, שלא כמו שאר עדות המיעוטים האחרות בארץ (פרט לצ'רקסים), הדרוזים בישראל

ממלאים את כל חובות האזרח הישראלי (כולל, ומעל לכל שירות חובה בצבא), מאפשרת

התייחסות מיוחדת לדרוזים... שירות החובה של הדרוזים בצה"ל מבטא, בצורה החדה ביותר

את רצון הדרוזים לשאת במלוא נטל החובות המוטלות על כל אזרח במדינה. מכאן, שלשירות

החובה יש פונקציה חיובית ביותר, הן כסמל לאזרחות ושוויון, הן כתרומה חשובה וממשית

של הדרוזים לתחום הקריטי ביותר לעצם קיום המדינה, והן האפשרות להשתתפות הדרוזים

באחד המוסדות המרכזיים שבו מתגאים כל אזרחיה... דעתנו היא, ששירות זה יעמיק את

משמעותו ויתקבל באהדה רבה עוד יותר בקרב העדה הדרוזית, אם יושם דגש רב יותר על

הקשר שבין חובות שוות וזכויות שוות (דוח הוועדה 4791).

הספרות המחקרית שעוסקת בחברה הישראלית מדגישה את השירות בצה"ל כגורם

שהשפעתו רבה במיוחד על תחומי חיים מרכזיים. בהתייחס לדרוזים, נהוג להדגיש שני

דברים עקריים: שגיוסם לצה"ל מעיד על אמון של המדינה בכל הנוגע לנאמנותם אליה,

ושמגיעה להם תמורה ממשית על תרומתם לביטחון המדינה.

הדרוזים אמנם מתגייסים ומשרתים בצה"ל, אך הם משמיעים טענות רבות, שהמשותף להן

הוא שהם מקופחים לעומת יוצאי הצבא היהודים ולעומת בני המיעוטים הפטורים מחובת

הגיוס. כבר צוין, כי עקרונות הדמוקרטיה שעליהם מושתתים חוקי המדינה אינם מאפשרים

לתגמל אותם בדרך של "אפליה מתקנת" בשל שירותם בצבא. אלא שהם טוענים בתוקף,

כי על פי הצדק הטבעי, המדינה צריכה להעניק להם עדיפות ברורה על פני הערבים אזרחי

ישראל, שאינם מגויסים לצה"ל ויכולים לנצל את השנים הפנויות לקידומם האישי ולצבירת

יתרונות ועדיפות על פני הצעיר הדרוזי שמשרת בצה"ל, בפרט אל מול היתרונות שיש

לעמיתיהם היהודים המשתייכים לקבוצת הרוב השלטת במדינה.

במסגרת מחאתם הציבורית נגד המדיניות כלפיהם שנתפסת על ידם כמפלה, התחיל בשנות

השמונים נוהג של שליחת מכתבים למנהיגי המדינה על ידי דרוזים, אם באופן פרטי ואם

כקבוצה, ובהם טענות בדבר פער בין יחסה של המדינה אליהם לבין היחס שהם ראויים לו

להבנתם. הכותבים לא היססו להטיח האשמות במדינה ולציין שתמיכתם בה אינה מובטחת