הדרוזים בין עדה לאום ומדינה

מקומם של הדרוזים במרקם החיים בישראל

חל גם במישור המוניציפלי, עם הקמת רשויות מקומיות במגזר הלא-יהודי, שקידמו פיתוח

תשתיות, הקמת מבני ציבור וחיבור היישובים לרשת החשמל, הביוב והמים. ואולם, בדיקה

השוואתית בין מצבם של אוכלוסיית המיעוטים הלאומיים ובין האוכלוסייה היהודית

מלמדת שלצד שיפור שחל בכמה תחומים, עדיין קיים פער משמעותי לרעת המיעוטים

בתחומים רבים. עומק הפערים והיקפם הביאה חוקרים למסקנה שהם נובעים גם מאפליה

מכוונת מצד מוסדות המדינה והחברה הישראלית.

יחסה של ישראל לעדה הדרוזית – העדפה או אפליה?

בתחילת שנת 9002 מנתה אוכלוסיית הדרוזים בישראל כ-000,221 נפש (מתוכם כ-000,02

ברמת הגולן). זהו הקיבוץ השלישי בגודלו של בני העדה. רובם חיים ב-22 יישובים בצפון

המדינה, השוכנים בסמיכות גאוגרפית רבה זה לזה. בדרך כלל, רוב התושבים ביישובים

אלה או אחוז ניכר מהם הם מבני העדה. למרות הגידול המשמעותי שחל במספרם מאז

0591 (אז נאמד מספרם ב-005,41 נפש), לא חל שינוי משמעותי במשקלם המספרי יחסית

לאוכלוסיית המדינה (הלמ"ס 9002). לעומת זאת, גדל לעין ערוך משקלם החברתי ובעיקר

הפוליטי, הן במישור המקומי הן במישור הארצי.

על רקע היחס של המדינה ושל החברה הישראלית לאזרחיה בני המיעוט הערבי בולט

מעמדם המיוחד של הדרוזים, הבא לידי ביטוי באופן מובהק בגיוסם לצה"ל. באופן אירוני,

הציבור היהודי רואה בכך פריווילגיה, אך יש דרוזים המוצאים יסודות של אפליה בדבר, כפי

שיתואר בהמשך.

מתחילת ההתיישבות היהודית הציונית בארץ ישראל שררו יחסים טובים בין היישוב

היהודי ובין הדרוזים. הדרוזים נוהגים להסביר זאת ביחסה של הדת הדרוזית ליהדות,

שמקורו בסיפור המקראי על קשרי המשפחה בין נביאם יתרו למנהיג עם ישראל משה. עם

התעוררות הלאומיות הערבית בעקבות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל פנו מנהיגי המרד

הערבי אל הדרוזים כאל בעלי ברית טבעיים ודרשו מהם בתוקף להצטרף אליהם במאבקם.

מנגד, מנהיגי היישוב היהודי ביקשו מהם לנקוט עמדה ניטרלית. הדרוזים נקלעו לדילמה

שהביאה למחלוקת פנימית שהחריפה עם פרוץ המרד הערבי בשנת 6391.

מנהיגי היישוב היהודי עשו מאמצים בדרך של שכנוע, סיוע ושיתוף פעולה עם הדרוזים

למנוע את הצטרפותם לערבים. אחד הפעילים הבולטים בתקופה זו, היה אבא חושי, איש

ולימים ראש עיריית חיפה,

מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ומזכיר מועצת פועלי חיפה,

7 מועצת פועלי חיפה של הסתדרות העובדים הכללית הייתה מוקד של עוצמה פוליטית משנות העשרים עד

שנות השישים, והייתה מעורבת בנושאים שחרגו מתחומי איגוד מקצועי.