86
פרק חמישי: מערכת הקשרים של ניחום אבלים (המערכת
האינטראקטיבית חברתית-מרחבית של ניחום אבלים)
האבל כתופעה חברתית
הגוויעה, המוות והאבל הם נושאים שנחקרו ונחקרים רבות בארץ ובעולם בשלושת העשורים
האחרונים (רובין 7891: 302). אבידה עקב מוות איננה עניינו של הפרט בלבד, שכן היא משפיעה
על העדה שבה התרחשה.
השכול זקוק להבנה ולסעד של העדה. בעבר מצאה התמיכה העדתית את ביטויה בטכסים, "טכסי
מעבר", שנתנו תוקף לאבל וסייעו למתאבל להסתגל לעולם בו יהיה עליו לחיות ללא האדם שאיבד.
גם על העולם הסובב, המשפחה, השכונה, הקהילה הדתית או קבוצת העבודה, להסתגל לחיים בלי
הנפטר ועם השכול. כאשר מתקיימת פעילות גומלין כלשהי בין העדה ובין המתאבל בגישושיהם
לקראת היערכות מחודשת, המתאבל מרגיש פחות מבודד. זה היה אחד מתפקידי הטכסים הפולחניים,
המבטאים את תת-המודע הקולקטיבי של התרבות, שלמענו הם ממלאים פונקציה דתית, חברתית
או טיפולית. לחברה המערבית, המדגישה את חשיבותם של יחסים אישיים הדוקים, נחוצים טכסי
מעבר אחרים, אישיים יותר, ומתוך צורך זה הולך וגדל מספרם של שירותי ייעוץ, התנדבותיים או
אחרים, המציעים עזרה למתאבל היחיד או לקבוצות מתאבלים קטנות.
קהילות דתיות אחדות בחברה המודרנית שומרות עדיין על טכסי אבלות, כמו, לדוגמה, אסיפות
הקווקרים, משמר המת האירי וישיבת השבעה היהודית. בשבעה מתאספים קרובי המשפחה,
הידידים ובני הקהילה בבית האבל ובמשך שבוע תמים מבצעים את כל הצריך עשייה כדי לשחרר
את האבל מחובותיו כך שיוכל להתמסר לאבלו. דאגה והשתתפות כאלה מעניקים לאבל ניחומים
ברגעי המצוקה הקשים ביותר (פינקוס 4791: 302-402).
המחקר הסוציולוגי יוצא מהנחה שהאבל הוא מצב זמני, ויש לצפות כי היחיד יתאושש ממנו.
מחקרים רבים מלמדים, שניתן לעזור למתאבלים להשתחרר ממצב האבל ולחדש את ההתחייבויות
החברתיות באמצעות מערכת טקסים ובעזרת תמיכה מצד המשפחה והידידים. מחקרים אלו עוסקים
בהסברת משמעות האבל ליחיד ולחברה ובתרומת מנהגי האבל להמשכיותה וליציבותה של החברה
ככלל ושל היחיד כפרט.
כל חברה בונה את מערכת מנהגי המוות, הקבורה והאבל שלה בהתאם לאמונתה, למבנה החברתי
שלה ולמבנה הפסיכולוגי של חבריה. מערכת זו משקפת את שיווי המשקל בין הצרכים השונים
הקיימים בה. מכאן, שמנהגי אבל אינם נבנים או מוחלפים בצורה שרירותית. מנהג אינו מפנה את
מקומו לאחר, אלא אם השתנה משהו במערכת הקובעת את מכלול המנהגים. מערכת מנהגי האבל