36
לוחות הזמנים של בניית התשתיות בדרום – סלילת כביש 6 עד צומת הנגב, בניית
מסילת רכבת לאותו מקום, טיפול ברמת חובב, הרחבת כבישים במרחב – מנוהלים
על ידי השלטון המרכזי בעצלתיים וללא עניין. לכן, ללא תשתיות וללא סינכרוניזציה
בין כל המהלכים, מאומה לא יזוז. שדה תעופה אחד ומתקן זה או אחר יתרחבו,
ובזה יסתיים העניין. הערכה זו מבוססת על היכרות עם המתכננים הנוגעים בדבר,
שכולם מתל אביב. גם התקשורת ובעלי עניין – תל אביבים אף הם – ימנעו את
המעבר. ויש בכך גם יתרון מסוים, הרי על כל דונם האמור להתפנות עומדים בתור
אנשי נדל"ן שרוצים למלאו באלפי יהודים, שמקומם בדרום או בצפון. אם ריאות
.
ירוקות לא יצמחו מן הפינוי, מוטב שצה"ל יישאר במרכז
חלקה של המערכת המתכננת בהתכנסות לתל אביב רבתי
מינהל התכנון של משרד הפנים, שבתיאום עם המשרדים הרלוונטיים אמור היה ליזום,
לתכנן ולהוביל פרויקטים לאומיים בתחומי התעשייה, התחבורה, שמירת הנכסים
הירוקים ופיזור האוכלוסייה (כפי שניסו לעשות בשנים הראשונות להקמת המדינה),
מסתפק בשני העשורים האחרונים בניסיון לשמירת המצב הקיים, ונכנע שוב ושוב
לכוחות הנדל"ן קצרי הראות. בשנות התשעים הייתה לישראל הזדמנות פז לפזר ברחבי
הארץ כ-008 אלף יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר, אך במקום לשנות את מפת
פריסת האוכלוסייה הוכנה תוכנית מתאר ארצית (תמ"א 13) ואחריה עוד אחת (תמ"א
תוכניות אלה בגדו בציונות כדי לזכות
53), המתמקדות שתיהן בעיקר בתל אביב רבתי.
. להרחבה בנושא זה
בהצלחה מיידית של קליטת העולים במקומות הביקוש הגדולים
ראה גם "ישראל 7002: על דמוגרפיה וצפיפות" (ביסטרוב וסופר 7002).
תוכניות הרות-אסון אלה, שטויחו במלל נמלץ, הן שהביאו לפריסה האומללה של
אוכלוסיית ישראל כפי שהיא נראית ב-8002. אם עיקר המאמץ הלאומי הושקע
במרחבי תל אביב רבתי, מה הפלא שהשוליים היהודיים, החלשים ממילא, קרסו
לחלוטין. אחת ההצדקות המדהימות לכך באותם ימים הייתה, שישראל הולכת
לקראת "סביבה של שלום" עם כל השכנים, ולכן אין מה לדאוג לשוליים הלאומיים,
לגליל ולנגב, שהרי לצרפת דמינו, כשווייץ היינו. גם בימים אלה נשמעים קולות דומים,
גישה המעידה על אי הבנה מוחלטת של מצבה הגאופוליטי של המדינה.
מתכננים מבריקים שהציגו תוכניות נפלאות על 0202 דיברו בשתי שפות, תלוי איפה הם
הופיעו. באוזני הציבור הם השמיעו דברים על פיזור האוכלוסייה ועל דאגה לשוליים;