מקום לזיכרון

מקום לזיכרון

חיים נחמן ביאליק

גדול משוררי ישראל בדור התחיה. תרל"ג 3781 – 4391 תרצ"ד

דבר, 5 ליולי 4391, עמ' 1

ביום חמישי, 5 ביולי 4391, כחודש לאחר גילוי המצבה של ארלוזורוב, נפטר חיים

נחמן ביאליק בווינה, שם שהה לצורך טיפול רפואי. בישיבה שנערכה עם בוא הידיעה

על מות ביאליק – בהשתתפות חברי הנהלת הסוכנות, הנהלת הוועד הלאומי והנהלת

עיריית תל אביב – הציע דוד בן-גוריון להקים ועדה שתעסוק בסדרי הבאת הארון

הוא סבר, כי ועדה זו צריכה לברר גם את שאלת מקום הקבורה

והקבורה של ביאליק.

והציע שבהיעדר צוואה, יש לקבור את ביאליק בירושלים, "במערה שבה נטמנו עצמות

פינסקר". הצעתו של בן-גוריון שיקפה את הרושם הרב, שהותירה קבורתו מחדש של

ליאו פינסקר, כשבועיים קודם לכן, במערת ניקנור שבהר הצופים בירושלים.

בדברים שנשא מנחם אוסישקין על קברו של נורדאו, כשנה קודם לכן, בטקס שבו

נטמנו עצמותיו בבית הקברות, הוא התייחס לעובדה שנורדאו נקבר בתל אביב, "היא

יצירתו של

העיר החדשה שלנו", ולא בירושלים, שהיא "העיר העתיקה והנצחית".

פנתיאון בירושלים עלתה לסדר היום בראשית 1391 בעקבות קבורתו של מוחמד עלי,

וביוני 1391

המנהיג המוסלמי ההודי שנפטר בלונדון, בהר הבית (חראם א-שאריף),

יצירת פנתיאון פאן-מוסלמי

נקבר שם השריף חוסיין, אבי השושלת ההאשמית.

ופאן-ערבי במתחם הר הבית הייתה חלק מהפוליטיקה האנטי-ציונית של חאג' אמין

אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, שביקש להפוך את ירושלים למרכזם של העולם

המוסלמי והערבי. במקביל, קידם מנחם אוסישקין, נשיא הקרן הקיימת, את הרעיון

לקבור את ליאו פינסקר במערת ניקנור, מערת קבורה מתקופת בית שני, שנתגלתה

58 דבר, 6 ביולי 4391, עמ' 1.

68 דבר, 5 במאי 6291, עמ' 4.

78 הארץ, 11 בינואר 1391, עמ' 1.

88 דבר, 5 ביוני 1391, עמ' 1.