החברה החרדית בישראל

124

בפברואר 0102 קבע בג"ץ בצו ביניים, כי הפרדה בקווי המהדרין תיעשה אך רק מתוך הסכמה וללא

אלימות מצד נוסעים כלפי נוסעים אחרים. עוד קבע בג"ץ, כי על משרד התחבורה לפקח על ביצוע

ההפרדה ולאסור על הרחבה של שירות קווי המהדרין לתקופה של שנה. כמו כן נקבע, כי יש להוסיף

בקווי המהדרין, לטובת כלל הציבור, שלטים שתוכנם יאפשר לכל נוסע להחליט אם ברצונו לעלות

לאוטובוס שיש בו הפרדה, אם לאו. כשנה לאחר מכן (פברואר 1102) בעקבות עתירתן של שש

נשים, כל אחת בנפרד, נגד הדרתן באוטובוסים, קבע בג"ץ מפורשות כי הפרדה כפויה בקווי המהדרין

העירוניים והבין-עירוניים אינה אלא עברה על החוק, וחייב את החברות המפעילות לציין זאת

מפורשות באמצעות פרסום הבהרה בגוף האוטובוס לכלל ציבור הנוסעים. אף על פי כן, במסגרת

אותה החלטה התיר בג"ץ לחברות המפעילות קווי מהדרין לאפשר לנוסעים ולנוסעות להתיישב

במקומות נפרדים ולהיכנס לאוטובוס בדלתות נפרדות, כל עוד הדבר נעשה מרצונם.

כדי להבטיח שההפרדה המגדרית תתבצע בהתאם לנוהלי משרד התחבורה ובהתאם לרצון הנוסעים,

קבע בג"ץ בפברואר 1102 תקופת מבחן של שנה. בדצמבר 1102, עוד בטרם חלף מועד תקופת

המבחן, עלה לכותרות סיפורה של טניה רוזנבליט. הפרשה עוררה תרעומת וביקורת נוקבת מצד

הציבור החילוני ומנהיגיו ונשמעו דיבורים על הפרת ערכי הדמוקרטיה וחופש הפרט במדינה (צוובנר

1102; מגנזי 1102).

סיכום

רבה נחשבת

החברה החרדית בישראל כיום נזקקת ברובה לתחבורה הציבורית, ורמת המינוע בק

לנמוכה מאוד. מיפוי קווי התחבורה הייעודית לציבור החרדי מאפשר להציג בעזרת מחוון נוסף את

המרחב בו מתרכזת האוכלוסייה החרדית ולחדד את מיקומם של הריכוזים החרדיים המשמעותיים

במרחב הישראלי ואת עוצמת וקשרי הזיקות בניהם.

עיקר הנסיעות הבין-עירוניות בחבורה הציבורית הייעודית מתקיימות כאמור במרכז הארץ ויוצרות

על המפה מעין "משולש" שקודקודיו הם הריכוזים החרדיים בירושלים, בני ברק ואשדוד, ואל רשת

התחבורה במרכז נוספים ארבעה מוקדים משמעותיים בדמותן של הערים החרדיות החדשות: ביתר

עילית, מודיעין עילית, אלעד ובית שמש. נתוני התחבורה מדגישים את מרכזיותן של בני ברק

וירושלים, שהן מרכז גאוגרפי, כלכלי וקהילתי בעבור כלל הקהילות בפריסה ארצית. נתונים אלו

מדגישים גם את "אי-חיבורה" של תחבורה זו למרכזי האוכלוסייה הכללית ואת יצירתה של מעין

מובלעת ניידת המחברת את הקהילות החרדיות בינן לבין עצמן ומבטלת כמעט כליל את המפגש עם

האוכלוסייה הכללית במסגרת התחבורה הציבורית הבין-עירונית.