הדרוזים בין עדה לאום ומדינה

מיהם הדרוזים – עדה דתית או לאום?

שבהם אפשרו להם לחיות על פי אמונתם. כתוצאה מכך נוצרו אזורים שבהם מרוכזים בני

העדה, כדוגמת הרי הלבנון ששימשו במשך תקופות ארוכות מקום מקלט לדרוזים, ושם

הצטרפו רבים לדת הדרוזית.

עם מותו של הח'ליף עלי אל-ד'אהר בשנת 6301 התהפך הגלגל: את השלטון ירש בנו בן

השמונה, אל-מוסתנצר, ניהול ענייני המדינה הופקד בידי יועציו, ואלה גילו אהדה לדרוזים.

השליח בהא אל-דין השכיל לנצל את האווירה החיובית לביסוס הדת הדרוזית, וכאשר חזר

למצרים והתמנה ליועץ בחצרו של הח'ליף, הוא פעל תוך שיתוף פעולה עם בית המלוכה

ועם מנהיגי שבטים בעיקר בצפון סוריה, למען משימה זו. בשנת 3401, לאחר פעילות

ענפה בהנהגתו של בהא אל-דין אשר הביאה לשיפור מצבם של הדרוזים ולהצטרפותם

של מאמינים רבים, הוא החליט להפסיק את הפצת הדת. על פי המסורת הדרוזית, תקופת

הפצת הדת שנמשכה בשנים 7101-3401 הייתה הזדמנות חד-פעמית להצטרף לדת הייחוד,

ורק מי שנענה לקריאה והצטרף נמנה עם הדרוזים. המשמעות היא שאדם שלא נולד דרוזי

אינו יכול להיות דרוזי. אפשר אפוא להניח שכלל הדרוזים של היום הם הצאצאים של מי

שקיבלו על עצמם את הדת לפני כאלף שנה, דבר המבליט את מרכיבי הזהות והלכידות

שלהם כקבוצה ייחודית.

מסע הרדיפות שמאפיין את חייהם של הדרוזים הביא לריכוז גדול של בני העדה באזור

לבנון, בסוריה ובצפון ארץ ישראל. בדרך כלל הם התארגנו במסגרת שבטית מגובשת ונמנעו

מלהתערב בנעשה מחוץ לאזור מגוריהם, כל עוד לא נשקפה להם סכנה פיזית או שלא

הפריעו להם לנהל את חייהם על פי אמונתם. במישור הפנימי, במשך מאות שנים שלטו

בחברה הדרוזית שני שבטים, תנוך ומען, שהצטרפו לדת החדשה מרצון, נדדו לאזור סוריה

ולבנון, חיו בשכנות טובה ושיתפו פעולה בתחומים רבים.

החיים השלווים יחסית של הדרוזים באו אל קצם עם תחילת מסעי הצלב (6901), אבל

בעקבות תבוסתם של הצלבנים בקרב קרני חיטין (7811) בידי צלאח א-דין אל איובי,

שנעזר בדרוזים, קיבלו ממנו הדרוזים בתמורה היתר לשלוט בהרי הלבנון.

אירועים חשובים נוספים בתקופה זו שהשפיעו על התגבשות זהותם של הדרוזים קשורים

לעמדה הניטרלית שהם נקטו במאבק שהתחולל בין הממלוכים במצרים לבין השושלת

האיובית בסוריה. בדיעבד התברר שהייתה זו החלטה נכונה, שכן בשנת 8521 כבשו טטארים

את בגדד והתקדמו במהירות לכיוון סוריה וארץ ישראל. ההנהגה הדרוזית, שנמצאה בין

ארבעה כוחות גדולים (צלבנים, טטארים, איובים וממלוכים), חילקה את בני העדה לארבע

קבוצות, וכל אחת מהן תמכה באחד הכוחות. מדיניות זו שנועדה להבטיח את הישרדותם,

הפכה עם הזמן למאפיין של התנהגותם הפוליטית של הדרוזים, וברוב המקרים הוכחה