9
הכותרת "טיפול באמצעות בולדוזר". כתבה זו עולה על קודמתה מבחינת הבורות
וחוסר הידיעה של הכותבת בכל הקורה בסוגיית פליטי/מהגרי אפריקה. היא ממשיכה
לדבוק במילה הסקס-אפילית "פליטים" (שכאמור מספרם זעום ביותר) וכועסת מרה
על כי "הפכנו את הפליטים למסתננים". ומוסיפה גבירץ: "מכשירים את דעת הקהל
לראות בפליטים אויבים ואיום על מדינת ישראל". כלומר, אנחנו, הרעים, "הופכים
את עניין הפליטים לבעיה ביטחונית". וכן: "רדיפתם וגירושם של קורבנות המלחמות
המשתוללות באפריקה"; "איזה עוז יש בכליאתם ובגירושם של קורבנות וחסרי ישע";
"נרדפים ונמלטים על חייהם ומגיעים בדרך לא דרך לישראל".
אני מקווה שהחוברת הנוכחית תגיע לידי עיתונאית זו וממנה היא תלמד על איומים
אמיתיים, קיומיים, אסטרטגיים, חברתיים ובריאותיים שאנשים אלה מביאים עלינו.
כדאי שהיא תקרא במאמרה של קלינגר על הטרור האסלאמי ועל ממדי השחפת
והאיידס; שתתבונן בניתוח הסטטיסטי מנין באו מהגרים אלה: הם לא ברחו
ממלחמות, הם לא באו כנרדפים, הם מהגרי עבודה המחפשים את עתידם בישראל
בעקבות העובדה שאירופה סגרה את שעריה באופן הרמטי בפני מהגרים.
גבירץ מספרת מדמיונה הקודח כי המסתננים "ברחו בשל רצונן של ממשלות ערביות-
מוסלמיות להשתלט בכוח על אדמתם ותרבותם במטרה למנוע אותם לקבל את חוקי
השריעה". כל המלל הזה בא ממקרה פרטי אחד ויחיד הנקרא דארפור, שאכן יש שם
מלחמה, יש שם ניסיון לכפות את חוקי השריעה על נוצרים או על פגאנים, אבל מה
לזה ולמאות ואלפי המהגרים שנכנסו לישראל בשנים האחרונות מאתיופיה, סומליה,
סודאן, אריתריאה, ניגריה ועיראק? כמה פליטים מדארפור ממש נכנסו לארץ?
במאמרים שהובאו כאן נמצא את התשובות.
גבירץ מסיימת את כתבתה בסיפורו של פליט סודאני היושב בארה"ב ומתאר את
מנוסתם של 000,51 ילדים אבודים מדארפור לאתיופיה, והם בסכנת טרף לתנינים
ולאריות. אכן, סיפור קשה ונוגע ללב. אילו אחד הילדים הללו היה מבקש שישראל
תיתן לו מחסה כפליט הייתי הראשון שמציע להעניק להם הגנה, ואפילו למאה מהם,
אך מה לסיפור הזה ולמהגרי העבודה המסתננים לישראל?
הכתבות של לבנת ושל גבירץ הן דוגמה למסע שקרי, הזוי ומטעה מצד "קרטל ארגוני
הזכויות" שאנו עדים לו, הנמשך לפחות חמש שנים. הם כותבים בלהט על דברים
שאינם יודעים עליהם מאום וגורמים נזק ישיר לתושבי ישראל, בעיקר לשכבות חלשות