פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה

הראשונות בעולם בהיקפי תעסוקת זרים, במקום השלישי אחרי אוסטריה וגרמניה

(בסוק 8002).

באשר למרצים בפקולטותהשונות, אולי סיפור "פליטי דארפור" הוא בעבורםהזדמנות

פז לפרסם עוד כמה מאמרים בדרך לעלייה בדרגה.

להלן דוגמאות אחדות מקריאות השבר של כמה עיתונאים או מומחי משפט. כך כותב

ד"ר יובל לבנת מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת: "במה

אשם הדארפורי" (לבנת 9002): "ממשלת ישראל הכריזה מלחמת חורמה כנגד זרים

בישראל".

מה פסול בכך, ד"ר לבנת? הרי זו מדינה יהודית, ועליה להישאר כזאת, אם חפץ חיים

אתה!

על הניסיון להעביר הצעת חוק הנקרא "חוק ההסתננות" כותב שם לבנת: "אין מטילים

עונשים על פליטים... אסור לישראל לסתור התחייבויות בין-לאומיות שעליה חתמה".

והוא מסיים: "הצעת החוק עלולה לגרום לשליחת פליט מדארפור, שנמלט מרצח עם

בארצו, לשבע שנות מאסר, או להחזירו למולדתו... מערכת משפט שמבקשת לעמוד

בקריטריונים של מוסר אינה יכולה להרשות לעצמה לכלול חוק כזה בספר החוקים".

דברים דומים כתב לבנת כשנה קודם לכן (הארץ 80.21.61).

כמה מילים יפות, כמה צדקנות בכתבה אחת קטנה, אלא שיש בה רק בעיה אחת – אין

בישראל פליטים רבים, ואלה שהגיעו מחוף השנהב ומעוד ארצות מצוקה הוכרו כבר

מזמן כפליטים. כל היתר הם רוב מוחץ של מהגרי עבודה שנכנסו לישראל שלא כחוק.

כבר ב-8002 טען שר הפנים לשעבר מאיר שיטרית, כי מתוך 000,52 מסתננים רק 006

הם בחזקת פליטים. עו"ד עפרה קלינגר ומשה טרדמן מוכיחים במאמריהם בחוברת

זו, כי חלק ניכר ממי שמכונים "פליטי דארפור" אינם פליטי חרב הנסים על נפשם,

אלא מהגרי עבודה מדארפור שמימנו לעצמם את הגעתם לכאן במטוסים.

ד"ר לבנת מייצג קבוצה גדולה של אנשי משפט שאינם מכירים את הגאודמוגרפיה של

ישראל, אך הם אלופי המילים הגבוהות. מדוע הם לא טרחו ללמוד את הנושא הזה

לפני שהם מכבירים מלל?

ב-90.7.91 התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של העיתונאית יעל גבירץ תחת