93
בראשית 2102 חשפו אמצעי התקשורת, כי בבית שמש מוקצות באזורים מסוימים מדרכות נפרדות
לנשים, כי בחלק מהטיסות שיש בהם רוב חרדי מקימים במטוס מחיצות הפרדה, וכי בירושלים
מוסרות מעל גבי שלטי חוצות, מחנויות ומכרטיסי מידע תמונותיהן של נשים. פרסומים אלה
ואחרים הובילו את הציבור הישראלי ואף חלק מהציבור החרדי בשיתוף עם נציגי הכנסת והממשלה,
נציגי החוק והמשטרה, להיאבק נגד התופעה, למען שמירה על ערכי החירות והשוויון בישראל
הדמוקרטית.
התערבות המדינה בכל הנוגע למרחב החרדי הפרטי
התא המשפחתי החרדי, ככל שהדבר נוגע להתנהלותו ולעיצוב אופיו, כפוף באופן מלא להחלטת
הרבנים והקהילה שהמשפחה משתייכת אליה. כל ניסיון מצד רשויות המדינה ברמות השונות
להתערב בנעשה במשפחה נתקל בהתנגדות חריפה ובמחאה אלימה, בטענה שהמשטר החילוני
מבקש למוטט את ערכי המשפחה החרדיים בכוונת זדון (נויגרשל 3002). המחשה לקנאות החברה
החרדית לפרטיותן של משפחותיה ניתנה לציבור הישראלי עת עלו לכותרות בשנת 9002 שתי
ידיעות שקיבלו את השם "פרשת האם המרעיבה" ו"פרשת אמא טאליבן", שתי פרשות הקשורות
ביחס של אם חרדית לילדיה. האם הראשונה, המזוהה עם העדה החרדית, הואשמה בהתעללות
ובהרעבת בנה הפעוט עד שחלה ונזקק לטיפול רפואי, והורחקה מילדיה בצו בית משפט. האם
השנייה, אישה חרדית בת 55 המזוהה עם זרם דתי קיצוני, הואשמה בביצוע מעשי התעללות,
ענישה וחבלה חמורים בשבעה מילדיה. שתי הפרשות הוצגו בתקשורת החרדית כניסיון להכפיש
את החרדים והובילו לגלי מחאה אלימים ברחובות ירושלים ובני ברק (קפלן 0102). עם זאת, בשנים
האחרונות הציבור החרדי מסתייע יותר ויותר בשירותי הרווחה הממלכתיים ומשתף פעולה עמם.
סיכום
מחלוקות רבות התגלעו בין החברה החרדית לחברה החילונית הציונית ומוסדותיה בארץ למן
ראשית המאה ה-02 עד היום, ורק מעטות מהן באו על פתרונן. ברוב המחלוקות והמאבקים,
שעיקרם מתן צביון דתי בתוך המרחב החילוני-כללי, ידם של החרדים הייתה על התחתונה. ברם,
מרגע שהמאבקים גלשו למגרש הביתי של החברה החרדית וניכרה התערבות באורח החיים שלה
ובתפיסותיה הבסיסיות, על פי ראות עיניה, בשכונות החרדיות, בערים החרדיות, בבתי הספר
ובתוככי התא המשפחתי, דומה כי אז גבר לרוב כוח החברה החרדית על דרישות הציבור ואפילו על
פסיקות בג"ץ, וידה הייתה על העליונה.
רבים מההסדרים וההבנות שנחתמו בשנות החמישים אינם תקפים עוד במציאות החדשה של
המאה ה-12 בישראל. החברה החרדית מהווה כ-%31 מכלל האוכלוסייה היהודית ואינה עוד קבוצת