במלכודת הרדיקליות באקדמיה

ועוד באותו עניין: אני, ארנון סופר, קיבלתי מאבי בירושה 008 מ"ר של קרקע בין הרחובות

לובמן ללבונטין בראשון לציון. 004 מ"ר הופקעו ממני לצורכי ציבור. בעיר שאינני גר

בה כבר 05 שנה, כך עושים יום-יום בעיקר ליהודים. על מה מתקומם איש האקדמיה

יפתחאל?

ועוד טוען יפתחאל (בסוף ספרו): "הקמת יישובים ליהודים בלבד על אותן קרקעות!".

ואני שואל: על אלו אדמות הוקמו זרזיר, כעביה, ביר מכסור... על אילו אדמות הורחבו שוב

ושוב יישובי הערבים בצפון? על אדמות המינהל.

כיצד בשטף הדברים נכנסים פתאום המזרחים לעניין זה? מה חושב לו יפתחאל, שאינני

יודע את תולדות ההתיישבות? ואם כבר, מדוע כל נתוניו בהקשר המזרחי נסמכים רק על

ידי חבריו מהשמאל הרדיקלי? (עמ' 5).

והעיקר, בכל פרסומיו, כל השנים – הוא שכח שישראל הוקמה קודם כל כבית לאומי

לעם היהודי, לא על חשבון ערבים אבל קודם כל לעם היהודי. יפתחאל רוצה לעומת זאת

במדינה דו-לאומית, ולכן כל עשייה ציונית מרתיחה את דמו. זה לגיטימי מצדו לחשוב

כך, אך בבקשה שיעשה הבחנה בין היותו איש פרטי לבין היותו איש אוניברסיטה לפחות

בפרסומיו וגם בהופעותיו מעל במות אקדמיות.

השמאל הרדיקלי (שהוא ממנהיגיו) רואה את הציונות כ"הנדסת אוכלוסייה", כעוסקת

ב"הדרה", כיוצרת מפה "אתנוגרפית", יש לה "רעב לאדמה" (אני מפנה את הקורא לזנדברג

7002: 92‑03). לעניין הרעב, נדמה לי שאין אדם, שבט, עם, אומה, מדינה שאינם רעבים

לעניין זה, ואין זו רק מחלה ציונית.

אבל חשוב להסב את תשומת הלב לכתיבתו: הכול מוסווה במילים נעימות, תרבותיות,

כמעט מדעיות:

ניתן לטעון שההתיישבות היהודית בעשורים האחרונים הייתה נטל ביטחוני ומעולם לא

מנעה פיגועים או בנייה לא חוקית. הדרך היחידה להעמיק את אחיזת המדינה במרחבה

התכנוני היא הענקת אזרחות שוויונית, אכיפת החוק ושמירת הטריטוריה המדינית על

ידי הכוחות החמושים ולא על ידי מתקפה גאוגרפית של קבוצת אזרחים אחת על המרחב

של השנייה. אין האמור סותר את הזכות של קבוצות תרבותיות לבסס לעצמן דרך חיים

בטוחה במרחבים תרבותיים תוך הפלורליזם המרחבי-תרבותי שצריך להתגבש בצורה

רצונית, ללא אכיפה חוקית ומנהלית הבונה חומות הרסניות בין קבוצות האוכלוסייה.

, 81‑91. בטאון האגודה הגאוגרפית הישראלית.

ידיעון גאוגרפיה

5 יפתח אל, א' 2002.