יחסי הודו-ישראל

הנראטיב ההיסטורי של מדיניות החוץ הפרו ערבית

המסורתית של הודו

למדיניות החוץ הפרו ערבית המסורתיתשל הודו עד שנת 1991 רקע היסטורי שתחילתו

בתקופת מלחמת העולם הראשונה. מדיניות החוץ של הודו קודם לעצמאותה היתה

פועל יוצא של האינטרסים האסטרטגיים של האימפריה הבריטית ששלטה בה, יחד

עם זאת להודו, על מוסדותיה הלאומיים שבחסות בריטניה, היו אינטרסים פוליטיים

משלה ברמה הלאומית, אשר השפיעו על תפיסתה המדינית של תנועת השחרור

Indian National Congress

הלאומית ההודית, תנועת הקונגרס הלאומי ההודי (

). האינטרס העיקרי של תנועת השחרור ההודית היה הזכות בעצמאות

Movement

Mahatma

ולצורך השגת מטרה זו מנהיגי תנועת הקונגרס ובראשם המהטמה גנדי (

), שהיה לראש הממשלה הראשון

Jawaharlal Nehru

) וג'וואהרלאל נהרו (

Gandhi

של הודו העצמאית, עשו מאמץ פוליטי עליון להפוך את המיעוט המוסלמי בהודו

לשותף ובן ברית במאבק לעצמאותה של הודו. שותפות פוליטית זו בנתה בהמשך

את הנראטיב ההיסטורי ואת התשתית לקונצנזוס פוליטי ביחס למדיניות החוץ הפרו

ערבית של הודו לאחר עצמאותה.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה הקימה הליגה המוסלמית של הודו, בשנת 0291,

) שתבעה מהבריטים שהמקומות

Khilafat Movement

את תנועת החליפות ההודית (

הקדושים לאיסלאם באזורים ערביים, לרבות המקומות הקדושים בארץ ישראל,

יישארו תחת שלטון הח'ליף התורכי. יריבתה הפוליטית דאז, תנועת הקונגרס הלאומי

ההודי, תמכה בתביעה זו מסיבות פוליטיות, תמיכתה זו נבעה כאמור מהרצון לגייס

את האוכלוסייה המוסלמית למאבק לעצמאותה של הודו. בשנת 2291 יצאה תנועת

הקונגרס בהצהרת תמיכה בשאיפתם לעצמאות של עיראק, סוריה, מצרים והערבים

בפלסטין. בשנת 0391 קיימה תנועת הקונגרס ועידה בנושא פלסטין ובסיומה הוכרז

על תמיכה בפלסטין ערבית ובעקבותיה נערכו בבומביי ובערים אחרות ברחבי הודו

הפגנות תמיכה בערביי פלסטין. ה-72 בספטמבר 6391 הוכרז בהודו כ"יום פלסטין"

ובשנת 7391 אימצה תנועת הקונגרס החלטה שגינתה את המלצת ועדת פיל לחלק את

ארץ ישראל והביעה סולידריות מלאה עם הערבים בפלסטין. בשנת 8391 חזרה תנועת

הקונגרס וגינתה בחריפות את הכוונה לחלק את פלסטין. בשנת 7491, תשע שנים לאחר

מכן, התנגד נציגה של הודו בוועדת אונסקו"פ להמלצה על תכנית החלוקה של ארץ