יחסי הודו-ישראל

מבוא

ניתוח הקשרים הבילטרליים בין הודו לישראל, על מורכבותם היחודית, כמרכיב

בביטחון הלאומי של שתי המדינות מחייב בדיקת המשתנים החיצוניים והפנימיים

המשפיעים על היחסים בין שתי המדינות על פי רמות הניתוח השונות של הפוליטיקה

הבינלאומית, תוך התייחסות לאינטראקציה ביניהן. שלוש רמות הניתוח הן: רמת

המערכת הבינלאומית, רמת המערכת הלאומית, בדגש על פוליטיקה וכלכלה, ורמת

הפרט בדגש על מנהיגות פוליטית. כלי הניתוח המרכזי במחקר זה יהיה האינטרסים

האסטרטגיים של הודו וישראל, שכן בעידן הגלובליזציה הם מוסיפים לשמש מרכיב

מהותי בביטחונן הלאומי של כל אחת מהמדינות ומשפיעים באופן ישיר על קשרי

החוץ של המדינות כשחקן במערכת הבינלאומית בכלל וביחסיהן הבילטרליים בפרט,

הנתפסים כנכס אסטרטגי מובהק לשני הצדדים.

חלקו הראשון של המחקר דן ברקע ההיסטורי של היחסים הבילטרליים בין הודו

לישראל לרבות הנראטיב ההיסטורי שמקורו בפוליטיקה הלאומית של הודו בטרם

זכתה לעצמאותה. הסקירה ההיסטורית תפתח בתקציר האירועים ביחסי שתי

המדינות בדגש על התפיסה הפרו ערבית המסורתית של הודו, שמקורה עוד בבית

מדרשם של המהאטמה גנדי וג'וואהרלאל נהרו, מנהיגיה ההיסטוריים של תנועת

הקונגרס הלאומי ההודי טרם עצמאותה, תמשיך בתיאור מדיניות החוץ של הודו מאז

עצמאותה בשנת 7491 ועד לכינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל בשנת 2991 ונותנת

הסבר לשאלה מדוע התחפרה הודו במשך שנים כה רבות במדיניות אנטי ישראלית

קיצונית. מדיניות זו התאפיינה בעמדה פרו ערבית עקבית ומובהקת תוך התבססות

על קונצנזוס פוליטי ובאה לידי ביטוי שוטף ברטוריקה אנטי ישראלית חריפה באו"ם

ובארגונים בינלאומיים אחרים בעיקר בעקבות התפתחויות צבאיות ומדיניות שחלו

באזור המזרח התיכון במהלך השנים שבין 8491 עד 1991.

חלקה השני של עבודת המחקר עוסק בסקירה היסטורית של כינון היחסים

הדיפלומטיים בין שתי המדינות כאירוע מדיני מכונן תוך ניתוח התהליך והסיבות

להחלטה ההודית החד צדדית. ב-92 בינואר 2991, החליטה ממשלת הודו על כינון

יחסים דיפלומטייםמלאים עם ישראל. מהלך היסטורי ואסטרטגי זהמנותח באמצעות

שלוש רמות ניתוח שוות תוך מתן דגש על האינטרסים האסטרטגיים ההדדיים של

שתי המדינות ערב כינון היחסים הדיפלומטיים בכלל ועל תהליך השינוי הפוליטי