מקום לזיכרון

גאוגרפיקה

כבודם במקומם

נוהג הקבורה באזור אנשי השם בבית הקברות הישן בתל אביב, שבו נקברו לצד

גדולי האומה גם סופרים ועסקנים, התמסד בשנות השלושים. נוהג זה היה יותר

מאשר הקצאה של מקום קבורה, הוא היה הקצאת מקום של כבוד, בבחינת "כבודם

במקומם מונח". מ-2391 נקברו תושבי תל אביב בבית הקברות החדש בנחלת יצחק,

כך שלמעט קבורתם של מי שרכשו בעבר חלקות בבית העלמין הישן קודם שנסגר,

הייתה זכות הקבורה בו שמורה רק לנפטרים שעצמותיהם נטמנו בחלקת אנשי השם,

וכך התבסס מסר ברור וחד-משמעי, שהעיד על מעמדם הרם של הנקברים. התייחסות

ביקורתית לכך שבית הקברות הישן נעשה למקום קבורה למיוחסים אפשר למצוא

במאמר, שפרסם אליעזר שטיינמן בינואר 2491 בדבר, שבו התייחס לבעלי "יצר רע

של כבוד" שבשמם לא נקב. שטיינמן ציין שם באירוניה כי "חשובים בעולם הזה יחדו

לעצמם את בית הקברות הישן, בית ועד לגדולי אנשי השם, ואילו בית הקברות החדש

179

להדיוטות ולכל הנערים."

במאמרו, הזכיר שטיינמן פסוק מדברי ר' שמעון בן גמליאל: "אין עושים נפשות

לצדיקים: דבריהם הם זכרונם" (ירושלמי, שקלים מז א). אך כפי שהתברר, עשיית

הנפשות, הן מצבות הקבר, הייתה היבט חשוב ביצירת הביטוי החומרי והחזותי של

הזיכרון בנוף המקומי. למעט המצבה שעל קבר אחד העם, שהוזמנה על ידי המשפחה

ומוקירי זכרו של המנהיג הציוני, מעורבות הרשויות בהקמת ציוני הקבר של גדולי

האומה הסבה את המצבות שנבנו על קברי ארלוזורוב, ביאליק, נורדאו, דיזנגוף

וטשרניחובסקי למבנים בעלי ערך ייצוגי. הפשטות, שבאה לידי ביטוי בקוויהם

הישרים של גושי האבן ובהיעדר כמעט מוחלט של עיטורים וגילופים, הייתה סימן

מובהק שאפיין את מצבות הקבר הללו. במובן זה התאימו המצבות, שנבנו על קבריהם

של גדולי האומה, לתרגום העדכני שהציע האדריכל בנימין צ'לנוב למסורת המצבה

העברית: "רק צורות אבסטרקטיות, שקטות מאוד, כבדות מאוד, שאינן נושאות-פנים

180

למתקרב".

מנקודת מבט זו, הייתה הצעתו של צ'לנוב תוצר מובהק של התקופה, שבה שלט הסגנון

הבינלאומי, שהתאפיין בפשטות ובהימנעות מקישוטים, בבנייה בתל אביב. יתר על כן,

גם הכיתוב הלקוני נשא מסר של פשטות וצניעות. ככלל, המצבות שעל קברי אנשי

השם, כולל גדולי האומה (למעט תוספת מאוחרת שתיארה את מאיר דיזנגוף כ"מייסד

971 א' שטיינמן, "מצודות ורחובות", דבר, 61 בינואר 2491, עמ' 2.

081 ב' צ'לנוב, שם, שם.