החברה החרדית בישראל

(ארבע ערי הקודש). הליטאים התרחקו מהחסידים וממוסדותיהם, וכך קיבלו את הכינוי הטעון-

היסטורית – פרושים.

התיישבות החסידים והמתנגדים (המכוּנים בפרקי הספר גם ליטאים) בארבע ערי הקודש למן תקופה

זו ועד לראשית קום המדינה שרטטה למעשה לראשונה את גבולותיו של המרחב החרדי בארץ

ישראל ועיצבה במידה רבה את תפרוסתו במרחב. בירושלים, בצפת ובמידה פחותה יותר בטבריה

השתמרה תפרוסת זו עד היום. יש המסבירים את מניעי עלייתם לארץ ישראל הן של החסידים הן

של הליטאים כרצון לזרז את הגאולה ואף להפיץ רעיונות משיחיים (מורגנשטרן 4891). חוקרים

אחרים, ובראשם ברטל, טוענים שתכלית הגירתם באותה תקופה הייתה הרצון להקים חבורות לימוד

בארץ הקודש (ברטל 1102).

השכונות החרדיות בארבע ערי הקודש משכו אליהן חסידים וליטאים שעלו לארץ בעלייה לא

מאורגנת בראשית המאה ה-02. התיישבויות חרדיות קטנות קמו בחדרה (0981) על ידי אגודה

בראשותו של משה מרדכי אפשטיין, מתלמידי ישיבת וולוז'ין וראש ישיבת סלבודקה; בכפר גדעון

(3291) על ידי חברי תנועת פועלי אגודת ישראל שביקשו להקים כפר דתי באדמות עמק יזרעאל

ובקריית אתא (5291) שם התיישבו לימים חסידי מאקווא וקרצ'ניף (כהנר 9002). בשנת 4291

הקימו יהודים דתיים-לאומיים מוורשה מושבה חקלאית על אדמות בני ברק של היום, במטרה

לגדל בה פרדסים. בשנת 3391 התיישב בבני ברק הרב אברהם ישעיה קרליץ, המכונה "החזון איש".

שמו הלך לפניו, ומעמדו המיוחד בציבור החרדי וגם בציבור הרחב תרם להפיכת העיר למרכז חרדי,

וישיבות ידועות השתכנו בו ושיוו לה את צביונה. עם הקמת המדינה היו בבני ברק כ-000,8 תושבים

(מאיר 8891). ערב הקמת מדינת ישראל היו בתחומיה הגאוגרפיים חמישה ריכוזים חרדיים בולטים:

ארבע ערי הקודש ובני ברק. היהודים שחיו בחברון נאלצו לעזוב ב-9291, בטבריה ירד משקלה

של האוכלוסייה החרדית, ואילו בני ברק קלטה מהגרים דתיים מעבר לים וגם הגירה פנימית מיתר

הערים, ובשנת 9491 הפכה לעיר.

מדיניות פיזור האוכלוסין שנקטה ישראל בשנות החמישים, שתכליתה הייתה ליישב אזורים דלילי

אוכלוסין ואזורי ספר, הותירה אף היא את חותמה על התפרוסת החרדית בישראל. בשנים אלו

הוקמו בצפון הנגב ובמישור החוף הדרומי ארבעה מושבים של אגודת ישראל: יסודות, אלומה (חזון

יחזקאל), תפרח ובית חלקיה (כהנר 9002).

העליות הגדולות שקלטה ישראל בשנים 0591-0791 ומגמות העיור שניכרו במדינה חיזקו את

הריכוזים החרדיים הגדולים בירושלים ובבני ברק והפכו אותם למוקדי-על התיישבותיים ובהם

כ-%58 מכלל האוכלוסייה החרדית בישראל, שבשנת 0891 מנתה כ-051 אלף נפש. בצפת ובטבריה

התגוררו כ-%5 מכלל האוכלוסייה החרדית, וביתר הריכוזים החרדיים וכן בשכונות החרדיות בנתניה