6 / 125
5
הקדמה
זה יותר מ-52 שנים שאני עורם תיקים על כתיבה אנטי-ישראלית בקרב קהיליית
הגאוגרפים בעולם האנגלו-סכסי. אנשים שכתבו ספרים ומאמרים נהדרים וחשובים,
כאשר נדרשו לעסוק בישראל, שנאתם הטריפה את דעתם והם שכחו את כל היושרה
שאנו מצפים לה מאנשי אקדמיה.
כזה הוא למשל המקרה של הפרופסור ג'רלד בלייק מאוניברסיטת דראהם, אנגליה, וחבריו
פיטר בומונד ומלקולם ווגסטף. הם כתבו ספר נפלא על המזרח התיכון, אך ישראל כישות
מדינית נעדרת ממנו בשנים 8491‑8891 (שנת הוצאת הספר). פלסטין קיימת עד 8491,
אבל אותה ישות שאינה קיימת כבשה שטחים ב-7691! אותה מדינה שאיננה קיימת
ייבשה בארות ועשתה דברים נוראים בלבנון ב-2891... על פי מקורות משנת 9791...
אני מכיר סיפורים על דחיית מועמד ישראלי להרצאה בכנס משום ששירת בצה"ל, ועל
דחיית מאמר שהוגש לוועדה בוחנת ביום שישי ונדחה סופית כבר ביום שני שלאחר
החופשה... אלה אינם מקרים נדירים בימים אלה.
זה שנים שאני מלווה אישית סיפור על הגאוגרף רזי פלאח, שנקלט כאיש סגל באוניברסיטת
תל אביב אך הודח לאחר תקופה קצרה ועבר ללמד באוניברסיטת שכם, עד שפוטר גם
ממוסד זה ועבר למכללה המוסלמית בחברון, ואף שם לא שרד יותר מכמה חודשים. מאז
הוא מתרוצץ מקמפוס אחד למשנהו בקנדה, ארה"ב, אנגליה וכן הלאה. אלא שברגע מסוים,
כשהתברר לשונאי ישראל באקדמיה כי האיש יכול לשמש "חוד חנית" נגד ישראל, הוא
נעשה מקובל מאוד בכנסים, ומאמריו הגרועים מתקבלים לטובות שבבימות המדעיות.
הוא הונחה בדוקטורט שלו על ידי אותו ג'רלד בלייק הנזכר למעלה.
ללמדך עד כמה אקדמיה, פוליטיקה ואנטישמיות חברו להן יחדיו. היום כמו בעבר הרחוק.
אין חדש תחת השמש באירופה.
בה במידה, אני מלווה תופעות דומות בקרב אנשי השמאל הרדיקלי באקדמיה בישראל.
אקדים ואביא קטע זה כאן, שכן המושג שמאל רדיקלי ילווה את המסמך כולו. לשמאל
הרדיקלי אני משייך קבוצה של אקדמאים ישראלים, באקדמיה ומחוצה לה, השואפים
להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" או ל"מדינה דו-לאומית" או "רב-לאומית" –
מן הים ועד לקו הירוק או גם עד לירדן. משתמע מכך שהם נגד המדינה היהודית-
ציונית במזרח התיכון ומאמינים שיוכלו להתקיים כאן בהרמוניה רב-תרבותית כמו כל
המיעוטים בלבנון, סוריה, עיראק, טורקיה ואפילו מצרים בשעות אלו. מתפיסה זו נגזרות
גישות אופייניות רבות, כמו התנגדות לייהוד הגליל או הנגב או לחוק השבות. מדובר