29 / 111
28
)צ'ולנט( – אתה יודע מה הכנסת לתנור )לכנסת(, לעולם אינך יודע מה יצא ממנו. אי-
עשייה בעניין זה עדיפה אפוא, לדעת מי שטענו זאת, על יוזמת עשייה. ומכל מקום, אם
נגזר על הארגון שיוכפף לחוק, טענו, מוטב שהיוזמה תבוא מבחוץ ולא מתוך שורות
הארגון.
בפועל הכריעה הנהלת השירות, כאמור, לפעול לקידום הסדרת פעילות השירות
בחקיקה, קודם כול מן הנימוקים המצדדים, אך גם עקב נסיבות שזירזו את המהלכים
ובהן הצעות חוק פרטיות שעלו על הפרק ותמיכה של המערכת החיצונית לשירות,
שזיהתה את הנכונות הקיימת ועודדה אותה.
הענקת סמכויות אכיפה לשירות – כן או לא?
באופן מסורתי, השירות עסק באכוונת הסיכול ובאבטחה בלא שהיו לו כמעט כל
משל עצמו. כך למשל, בכל עת שנדרשת פעולה שיש עמה הפעלת
68
סמכויות אכיפה
סמכות על פי חוק, פעל השירות באחת משתי דרכים: שימש "קצין המודיעין" של
בעל הסמכות במובן זה שסיפק לו את המידע הנדרש לשם הפעלת שיקול דעת; ו/או
"שאל" לעצמו סמכות חוקית שהוענקה בחוק לגורם או לבעל תפקיד אחר. כדוגמה
למקרה הראשון ניתן להביא ייזום של מעצר מינהלי שתכליתו למנוע מגורם כלשהו
מלסכן את ביטחון המדינה. הסמכות לכך נתונה בחוק לשר הביטחון )או למפקד צבאי
בשטחים(, וזה מוזמן להפעיל את סמכותו שבחוק. שב"כ, כגוף בעל המידע וכבעל
האחריות לסיכול, מעביר לשר הביטחון את המידע שברשותו בצירוף המלצה לפעולה.
האחריות לסיכול היא כאמור על השירות – מכוח חלוקת האחריות שבין גורמי ביטחון
הפנים – אך הסמכות החוקית לכך איננה נתונה לו אלא לשר הביטחון. יש בכך לכאורה
פגם במערכת סדורה של אחריות מול סמכות, אך הדבר נובע מהאופי הדמוקרטי של
המערכת, בשונה מהמקובל "במדינת משטרה". דוגמה למקרה השני יכולה לשמש
סוגיית סמכויות המעצר והחיפוש. הסמכויות הללו נתונות בחוקים השונים בידי גורמי
האכיפה העיקריים במדינה, כמו משטרת ישראל. עובדי השירות בתחומי האבטחה
והמבצעים שנזקקו לסמכויות הללו קיבלו אותן לעתים על ידי הענקת מעמד )מושאל(
של אנשי משטרה ולעתים בדרך ישירה של הסמכה מאת גורם חיצוני לשירות, שאינו
מופקד מיניסטריאלית על עשייתו )למשל, השר לביטחון הפנים(.
המצדדים בהענקת סמכויות אכיפה לשירות ציינו בעיקר את השיקול המעשי. אם
86 אכיפה – לאו דווקא במובן של "עשה" אלא גם במובן של "לא תעשה".