במלכודת הרדיקליות באקדמיה

שהתנהגותה של ישראל חמורה מזו של דרום אפריקה. ואכן, חיפוש באינטרנט על פי

[22]

המונח אפרטהייד בצירוף רבים משמות של החברים בקבוצה מניב שלל קישורים.

על מנת להביא את "האפרטהייד" הזה לקיצו, קבוצת הפעילים תומכת בפניות לקהל

מקומי ולקהילייה הבינלאומית. במילים של פפה, "יש לגייס כל אמצעי אפשרי במערב"

על מנת להשיג יעד זה. מרבית החוקרים הפעילים שואבים השראה מהתנועה הבינלאומית

[23]

שהצליחה להביא לקצו את האפרטהייד בדרום אפריקה.

ניסיונות לגייס לחץ בינלאומי כרוכים בשלל אסטרטגיות – העלאת המודעות באמצעות

שימוש באמצעי התקשורת בארצות הברית ובאירופה; פניות לארגונים אוהדים, לרבות

– לזכויות אדם, קבוצות השייכות לכנסיות

NGO's

הוועדה לזכויות האדם של האו"ם ו-

בינלאומיות; תמיכה בסנקציות כגון החרמת אוניברסיטאות, מוסדות וחברות המעודדות

את הכיבוש, ועוד.

מאחר ולא הושגה הסכמה באשר לדרך הטובה ביותר לשחזר את ההצלחה לה זכו פעילים

בדרום אפריקה, החוקרים אימצו אסטרטגיות שונות. לדוגמה, פפה, ריינהרט, גיורא,

יבלונקה ורם, תומכים בחרם אקדמי וסוגים נוספים של לחץ; גורדון וגרינברג תמכו בהגשת

תביעה לבית המשפט לפשעי מלחמה נגד קציני צה"ל בשטחים ומפקד חיל האוויר אותו

הם רצו להעמיד לדיון בגין התנקשויות. קימרלינג הגורס כי "מוסדות אקדמיים הם חלק

בלתי נפרד ממדינת ישראל הדכאנית שבין שאר מעשי הנבזות והאיוולת שעשתה בצעה

פשעים שלא ייסלחו נגד העם הפלשתיני", מתנגד לחרם אקדמי מלבד אם יהיה זה חלק

מחרם כולל על פי המתכונת הדרום אפריקאית. אופיר, כועס על כך ש"צל האנטישמיות"

מונע מאירופה מלנקוט בגישה חריפה יותר כלפי ישראל, ואומר ש"אם הדברים ימשכו כפי

[24]

שהם" יתכן ויהיה מקום להתערבות של נאטו שתפציץ את ישראל.

למרות מספרם המוגבל, לחוקרים הביקורתיים הייתה השפעה משמעותית גם בישראל וגם

מחוצה לה, והחרם שהטיל ארגון המרצים הבריטי הוא הדוגמה הגלויה ביותר. על מנת

להבין כיצד קבוצה קטנה יחסית של אנשי אקדמיה יכולה להביא לתוצאות כה מרשימות,

נדרשת הבנה עמוקה יותר של דרכי פעולתם.

הערות

[1] Gibson Burrell and Gareth Morgan,

Sociological Paradigms and Organization

Analysis

, Portsmouth, 1985, pp. 21-37; Robert A. Packenham,

The Development

Movement: Scholarship and politics in Development Studies

, Cambridge, MA,

1992, p. 11.