79 / 86
78
הנוכחות המסיבית של ארצות הברית, באוויר ועל הקרקע, אל מול הנתיב הכריחו את צפון
וייטנאם להשקיע משאבים אנושיים וחומריים נוספים, שהיו חיוניים להגנת צפון וייטנאם
עצמה )במיוחד נשק הנ"מ, לרבות טילים( וכן לוחמים נוספים להגנת הנתיב מפני צוותי
הכוחות המיוחדים. היחידות שנשלחו להגן על הנתיב מנעו מצבא צפון וייטנאם לרכז כוח
ולערוך מתקפות רחבות הקף בתוך דרום וייטנאם. העברת חלק ניכר מהגנת הנ"מ לנתיב
תרם רבות להצלחת מבצעי ההפצצה האינטנסיביים של ארצות הברית במהלך 2791 על
מטרות אסטרטגיות בצפון וייטנאם. ייתכן כי מתקפת טט, בינואר 8691, הייתה מצליחה
לו הצפון וייטנאמיים היו מצליחים לרכז כוחות נוספים, אך כוחות אלה חסרו, בגלל שהגנו
על הציר והושמדו על ידי הכוחות האמריקניים עוד בהיותם בלאוס.
כלומר, המסקנה העגומה המתבקשת היא כי ארצות הברית הצליחה, ברמה זו או אחרת,
במאמציה לחסימת הנתיב, אך כיוון שהחסימה לא הייתה מושלמת, הרי המאמצים
האמריקניים הביאו, בסופו של דבר, רק להארכת המלחמה והסבל. כל עוד היו האמריקנים
מעורבים באופן ישיר במלחמה )5691-2791( נכשלה צפון וייטנאם בביצוע מתקפות
סדירות רחבות הקף, בעיקר בגלל עוצמת האש של הכוח האווירי והניידות של הכוחות
האמריקניים. אך כשארצות הברית עזבה את דרום וייטנאם, הצליחה צפון וייטנאם לרכז
כוחות מול צבא הדרום ולהכריעו באביב 5791.
המקרה הישראלי מצביע על הפקת לקחים תוך כדי לחימה, ולפיכך שינוי בתפיסה ובדפוסי
המחשבה האסטרטגיים של צה"ל. מהגנה ניידת ויוזמה התקפית ברמה האסטרטגית, כפי
שהיה לפני מלחמת ששת הימים, להגנה קבועה ברמה האסטרטגית המשולבת בהגנה ניידת
)תפיסת הבט"ש והמרדף( וכן יוזמה התקפית לעבר בסיסי ההתארגנות של המחבלים
ממזרח לירדן.
שלושת המקרים מוכיחים את חשיבותם של אזורי מקלט לכוחות הגרילה, ואת העובדה
כי גם לגרילה יש דרכי תקשורת. כלומר, לגרילה יש נקודות תורפה אסטרטגיות שיש להגן
עליהן, ועל הצבא הנלחם בגרילה לזהות אותן ולהפעיל לחץ צבאי נגדן. בסופו של דבר
ניתן לקבוע כי המלחמה תוכרע, מהבחינה הצבאית, ביכולת לשמור או להשמיד את אזורי
המקלט, ומבחינת הצבא, לפחות, למנוע מהגרילה מלפעול בחופשיות מאזורי המקלט
ולנוע בבטחה דרך קווי התקשורת אל זירות המבצעים.