גבול אתני

נגד בני אדם בקטעים שרמת הסיכון בהם גבוהה. מרכיביה העיקריים של תוכנית מרחב התפר

ועוטף ירושלים הם הקמת מכשול, הקמת מעברים, ארגון ושליטה מבצעית במרחב ו"טיפול"

בשוהים בלתי חוקיים ובמסייעים להם )פולמן 4002(.

תהליך קבלת ההחלטה על הקמת גדר הביטחון

כאמור, פיגועי הטרור התכופים שבוצעו בישראל החל מאוקטובר 0002 יצרו לחץ ציבורי

להקמת גדר ביטחון. לדרישה הצטרפו בכירי מערכת הביטחון: ראש המועצה לביטחון לאומי,

ראש שירות הביטחון ומנכ"ל משרד הביטחון. הם חזרו וטענו כי גדר הייתה מונעת את

הפיגועים. לחץ זה, בשילוב לחצים קואליציוניים מצד ראשי מפלגת העבודה בנימין בן-אליעזר

וחיים רמון שהתמודדו זה מול זה בבחירות המקדימות )פריימריס( על ראשות מפלגת העבודה,

הביאו את ראש הממשלה שרון לשנות את עמדתו בעניין זה, והוא התחיל לבטא בפורומים

שונים את הצורך להקים חיץ ביטחוני שיפריד בין תושבי ישראל לתושבי הגדה המערבית.

ב-41 באפריל 2002 קיבלה ועדת השרים לענייני ביטחון החלטה עקרונית על הקמת גדר

"במטרה לשפר ולחזק את ההערכות והיכולות המבצעיות במסגרת התמודדות עם הטרור, וכדי

לסכל, לשבש ולמנוע חדירת פעילות חבלנית מתחומי יהודה ושומרון לישראל" )אתר משרד

ראש הממשלה; בחור-ניר 8002א(.

על פי התוכנית המקורית שהוצעה לממשלה לאישור על ידי משרד הביטחון ושתוכננה על

ידי מינהלת שהייתה אחראית על ביצוע תוכנית ההקמה, תוואי הגדר אמור היה לעבור בסמוך

לתוואי הקו הירוק לאורך כ-053 ק"מ מאזור בית שאן ועד דרום הר חברון. הגדר נועדה לקום

בארבעה שלבים: בשלב א - היה אמור להיבנות הקטע שבין סאלם לאלקנה ובחלק הצפוני

והדרומי של "עוטף ירושלים"; בשלב ב – הקטע שבין סאלם לבין נחל תרצה במזרח; בשלב

ג – הקטע שבין אלקנה לירושלים והחלק המזרחי של עוטף ירושלים; בשלב ד – הקטע

שבין ירושלים לבין אום דרג' שבאזור ים המלח. באתר משרד הביטחון מוגדרים שלושה

שיקולים מרכזיים שעמדו מאחורי התוואי. האחד, להעניק לצה"ל את האפשרות לאבטח את

גדר הביטחון בצורה יעילה, כך שכוחות הצבא יתפרסו באופן היעיל ביותר כדי למנוע חדירת

מחבלים מהגדה המערבית. לשם כך נדרשה רציפות של התוואי, אפשרות לבצע פעולות של

תצפית ושליטה, והענקת ביטחון לכוח הפועל לאורך המכשול )אתר משרד הביטחון(. השיקול

השני היה פגיעה מינימלית במרקם החיים הסדיר של האוכלוסייה הפלסטינית שתימצא מצדה

המערבי של הגדר, כלומר בצד הישראלי, הימנעות במידת האפשר מפגיעה בזכויות הקניין

הפרטי ומהפרדה בין הקרקע לבעליה, ושמירה על הזיקה ההדדית של התושבים הפלסטינים

בקו התפר בתחומי התעסוקה, החקלאות, המסחר, החינוך, הבריאות וקשריהם עם קרוביהם