34 / 86
32
ומשלמים עבור העברתם למדריכים ולמלווים. ממצרים יכולים הפליטים לבחור בכמה נתיבי הגירה
או הברחה: דרך נמלי הים )בעיקר אלכסנדריה(; דרך לוב ותוניסיה לאיטליה, דרך אלג'יר ומרוקו
לספרד, ודרך חצי האי סיני לישראל )סופר 9002(. לפי הערכות גסות, בכל רגע נתון שוהים באזור
קהיר עד כ-2 מיליון מהגרים מאפריקה שמדרום לסהרה.
מתבטאת במעבר אוכלוסייה אטי מדרום המדינה לצפונה, אך בעיקר בתנועה
ההגירה הפנימית
מתמדת מן הכפרים אל הערים. יוצאות דופן היו שתי הגירות פנים מאולצות. הראשונה אירעה
בעקבות מלחמת ששת הימים, בעת פינוי ערי תעלת סואץ וסיני. מספר המהגרים מוערך ב-000,008,
ורובם הגיעו לקהיר. שיא ההגירה הפנימית לאחר המלחמה היה בשנים 7691-9691. החל מ-4791,
עם תום מלחמת יום הכיפורים, חזרו רוב הפליטים לבתיהם. ההגירה השנייה היתה פועל יוצא של
בניית סכר אסואן – עזיבת כ-000,001 איש את האזורים שהוצפו בשנות השישים. אלו יושבו בקום
אומבו מצפון לסכר ואילו הסודאנים הועברו בכוח ליובל הנילוס העטברה.
את ההגירה מהכפרים לערים ניתן לאפיין כהגירה "הישרדותית", הואיל ובראיית המהגרים אין
דרך לשרוד באזורי הכפר הנידחים. ההגירה לערים הולידה תופעות קשות: החל מההידרדרות של
הכפרים שננטשו על ידי טובי בני הדור הצעיר; דרך עיור יתר בערים הגדולות, קריסת התשתיות
השונות וההיצע המוגבל בשוק העבודה; וכלה באי-שקט חברתי ובפגיעה בסדר הציבורי ובמשילות.
הגירה פנימית אינה תהליך ייחודי למצרים, אך ראוי לציין כמה מאפיינים והשלכות ייחודיים לה
.(
Zohry
2002, 2003, 2005, 2007, 2012)
מטרתם העיקרית של מהגרים רבים היא מציאת פרנסה והעברת סיוע כספי למשפחותיהם. המעבר
לעיר נתפס כזמני, עד להבטחת העתיד הכלכלי. לכן, בערים כמעט שלא ניכרת אינטגרציה כלכלית,
חברתית ותרבותית בין המהגרים ה"זמניים" לתושבי העיר המקוריים, ותופחות קבוצות שוליים
רבות המתגוררות בשכונות עוני, ובין השאר נתונות להשפעות של גורמים קיצוניים. מנגד, המהגרים
מוכנים לעשות כל עבודת כפיים, ושיעור האבטלה הרשמית בקרבם נמוך מזה שבקרב תושבי הערים
המקוריים. במילים אחרות, ההגירה הפנימית מורידה את שיעורי האבטלה במצרים ומעלה את
התוצר הלאומי הגולמי של המדינה. עם זאת, הדבר יוצר תסיסה בקרב תושבי הערים המקוריים,
שברובם סובלים מאבטלה חמורה ורואים במהגרי הכפר מתחרים מסוכנים.
רוב המהגרים אינם חוזרים אל הכפרים. הם מתחילים להשתקם בעיר, מביאים לעיר את משפחותיהם
או מקימים משפחה חדשה. אולם, שיעור הילודה בקרבם נשאר גבוה, והם אינם פורצים את מעגל
העוני, אינם מרחיבים את השכלתם, ממשיכים לעסוק בעבודות כפיים פשוטות ולהתגורר בקהילות
שמרניות ונפרדות. כך, תרבות ה"עיר-כפר" כובשת את שולי המרכזים האורבניים, ובעיקר של אזור
קהיר רבתי, כפי שמראה טבלה 8.