23 / 86
21
(, אולם גם הוא לא הצליח להגיע להסכמה בדבר חלוקה מחודשת של מי הנילוס. יתר על
ICCON
כן, מצרים הקפידה להפגין קו תקיף כלפי כל ניסיון של אחת מהמדינות לדרוש פתיחה ובחינה מחדש
של ההסכמים שנחתמו בתקופה הקולוניאלית. דוגמה לכך ניתן למצוא בדברים שאמר בשנת 9791
נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת: "הסיבה היחידה שבעטיה תצא מצרים למלחמה, היא מים". בשנת
1991 אף איים שר ההשקיה של מצרים במלחמה על אתיופיה, אם זו תטה את מי הנהר בשטחה,
ושוגרה אזהרה כלפי ישראל, שמא תסייע לאתיופיה.
כך, חרף מאמצי המדינות השוכנות לאורך נהר הנילוס לפתוח את ההסכמים הקודמים נוכח צורכיהן
ההולכים וגוברים )גידול האוכלוסייה, פיתוח החקלאות והתעשייה וכדומה(, מצרים נותרה בסירובה
עד כדי איומים מפורשים על מלחמה, במידה ואחת המדינות תפר הסכמים אלו. מטבלאות 1, 2 ו-3
אנו למדים על ממדי המצוקה של המדינות העליונות בכל הנוגע לפיתוח ולהתמודדות עם גידול
האוכלוסייה ושינויי האקלים באזור.
על פי הגדרת האו"ם, כמות המינימום לצריכת מים לנפש בשנה היא 000,1 מ"ק. הקצאת פחות
מ-0001 מ"ק מים לנפש בשנת פירושה מחסור במים, ופחות מ-005 מ"ק לנפש בשנה – מחסור
חמור. על פי התחזיות נראה כי כבר בשנת 5202 צפויות אתיופיה, מצרים וסודאן להתקרב למצב של
מחסור חמור במים, על פי הגדרת האו"ם, כפי שמראה טבלה 1.
בשנת 0102, לאחר ניסיונות קודמים להסדרה מחודשת של חלוקת מי הנילוס, שנדחו על ידי
)יוזמת אגן הנילוס( והקימו את
NBI
מצרים, פרשו אתיופיה, רואנדה, אוגנדה, קניה וטנזניה מהארגון
)הסכם המסגרת לשיתוף פעולה בנילוס( המכונה גם הסכם אנטבה )מאחר שנחתם
NCFA
הארגון
באוגנדה(. ההסכם קבע כי יש למנוע כל שימוש לאומי חד-צדדי במי הנהר שיפגע במצרים. הסכם זה
ביטל את זכות הווטו שניתנה למצרים בהסכם שנחתם בינה לבין סודאן בשנת 9591. מצרים וסודאן,
שלא היו צד בהסכם, התנגדו לו נחרצות.
: השוואה בין צריכת המים לנפש )בעבר ובעתיד( במדינות אגן הנילוס
טבלה 1
המדינה
צריכת מ"ק לנפש בשנת 0991
צריכת מ"ק לנפש בשנת 5202
בורונדי
655
269
מצרים
1,123
630
אתיופיה
2,207
842
קניה
636
235
רואנדה
880
306
טנזניה
2,924
1,025
קונגו
359,803
139,309
אוגנדה
3,759
1,437
סודאן
4,792
1,993