בשנה האחרונה היה נדמה שאיחוד האמירויות פרצה את כל התקדימים האפשריים בהתקרבות לישראל מבלי לכונן יחסים דיפלומטיים רשמיים, והנה הגיעה הסכם שיתוף הפעלה בין המדינות כתקדים נוסף העולה על קודמיו. במרכז האינטרסים, ויש רבים כאלו, עומד הצורך הביטחוני של שתי המדינות על מול אתגרים צבאיים שהתעצמו בשנים האחרונות. בהצהרה שפרסמה וושינגטון, תוארו מגוון ההיבטים המדיניים, האזרחיים והכלכליים בקשרים העתידיים של ישראל ואיחוד האמירויות, אך למרות המסגרת המדינית, התזמון הנוכחי מעלה תהיה לגבי המניעים הדחופים יותר של ההסכם. די במבט על המפה הגאופוליטית ועל האירועים שהתרחשו בשנה החולפת במזרח התיכון בשביל להבין את עוצמת האיומים ואת הצורך הגובר בבריתות ביטחוניות אזוריות מצד שתי המדינות.

קשרים ביטחוניים בין ישראל ואיחוד האמירויות כבר היו קיימים, ולעיתים אף קיבלו ביטוי פומבי, אבל התקרבות המדינית בסדר גודל כזה תאפשר להגדיל את מצע האפשרויות לפעולות צבאיות ולרכישת נשק וטכנולוגיות עילית ישראליות ואמריקאיות. אנו רגילים להתייחס לאיום הגרעיון האיראני כביטוי הבלעדי של האתגרים הללו, ואכן זהו איום קיומי של ממש על איחוד האמירויות כפי שהוא משמש איום קיומי על ישראל. אולם, לצד זאת, קיימים אתגרים ביטחוניים חדשים שנוצרו בעקבות שני תהליכים: האחת, מעורבותה הגוברת של איחוד האמירויות בזירות שונות במזרח התיכון, והשניה, החפיפה הפיזית של הכוחות והאינטרסים האמירתיים עם מעורבותה הגוברת של תורכיה באותן זירות ובמפרץ הפרסי.

האתגרים המתרחבים מאיראן

איראן איתגרה את איחוד האמירויות לא רק עם תכנית הגרעין שלה. בשנה החולפת, מימי המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן הסמוך לאמירויות געשו עם פיצוצים וחטיפות של אוניות מצד איראן. חלק מהתקיפות הללו התרחשו במים הטריטוריאליים של האמירויות וחלקם כללו חטיפה של אוניות בבעלות איחוד האמירויות מחוץ למים הטריטוריאליים שלה היישר אל חופי איראן. צמצום מעורבותה של ארצות הברית במזרח התיכון בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט הותיר את איחוד האמירויות לבד במערכה זו. מלבד הצהרות ריקות של נשיא ארה"ב טראמפ והצהרות מחרחרות מדון של הנהגת ערב הסעודית, לאיחוד האמירויות לא היתה הגנה להציע אל מול האיומים החדשים הללו. וכך, חזינו באירוע נדיר של משלחת אמירתית שעלתה לרגל לטהרן לאחר סדרת התקיפות הימיות לצורך השגת רגיעה ואולי אף פיוס. בהיעדר מאזן שווה כוחות בין איראן לאיחוד האמירויות, האחרונה נאלצה לבחור בערוץ הדיפלומטי.

לפני כמעט 50 שנה קמה איחוד האמירויות הערביות כמדינה עצמאית, לאחר שהשילה מעליה את מטריית ההגנה הבריטית. מרגע הקמתה כבר דאגה לחסות חדשה בדמות ארה"ב, וכעת גם חסות זו נבחנת מחדש. תקופת הקורונה אף חידדה את הבידוד הביטחוני של איחוד האמירויות. ביולי האחרון, הצטרף גורם כבד משקל לשינוי מאזן הכוחות במפרץ עם החתימה הסכמי שיתוף הפעולה הנרחבים בין סין לאיראן. כשחקן לא-מערבי, סין מתחילה לשנות את חוקי המשחק באזור עם מעורבות גוברת ומופגנת אשר מחזקת את איראן ומחלישה את בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב. לכן, החבירה של סין לאיראן היא חדשות רעות גם לישראל, אבל לא פחות ממנה לאיחוד האמירויות.

ההתנגשות בין תורכיה לאיחוד האמירויות

העשור האחרון עמד בסימן מבט כלפי חוץ במדיניות החוץ האמירתית. פרויקטים רבים, שקצרה היריעה מלתאר, כללו שליחת זרועות אמירתיות אל זירות נרחבות במזרח התיכון, החל מתימן, דרך קרן אפריקה, האי סוקוטרה ועד לוב. בחלקן ניכסה לעצמה נמלי ים ושטחים ובחלקן התערבה באופן פעיל בלחימה ובמציאות הפוליטית המקומית של המדינות החלשות. בכל המקרים, דאגה איחוד האמירויות להציג את מעורבותה כמאמץ להשגת יציבות ותמיכה במתונים. עבור ישראל, מאבק זה משרת במידה רבה את גם האינטרסים שלה. כך, למשל, המעורבות של איחוד האמירויות בלוב, לצד מצרים, משמשת גורם מאזן לכוחות קטרים ותורכיים. לא בכדי, הראשונה לברך על הסכם שיתוף הפעולה בין ישראל לאיחוד האמירויות היתה מצרים. בנקודה זו, נפגשים האינטרסים הישראליים, האמירתיים והמצריים. תורכיה, שהצהירה לאחרונה על גבולות ימיים עם לוב, חסמה בכך נתיבי גישה ימיים של ישראל והובילה לכדור שלג של אירועים ביטחוניים ומדיניים באגן המזרחי של הים התיכון. נוכחותה של איחוד האמירויות בלוב, אם כן, מאתגרת את ארדואן בפועל ומעניקה לה מנופי השפעה רבים מאלו שיש לישראל בזירה זו.

המאבק בין איחוד האמירויות לתורכיה אינו מסתכם רק שם. עם הכרזת החרם על קטר ביוני 2017, תורכיה הודיעה מיד על הקמת בסיס ימי גדול בחופי קטר, לצד הבסיס האמריקאי, קילומטרים ספורים מחופי אבו דאבי. בסיס זה, שכבר קיים היום, מהווה איום עבור איחוד האמירויות, ויריבות זו עשויה להחריף עוד יותר במידה ויתגשמו השמועות על הקמת נמל ימי צבאי תורכי בעומאן השכנה מצדה השני של האמירויות.

אל מול מדיניות החוץ השאפתנית של איראן ותורכיה, ישראל ואיחוד האמירויות נקטו בצעד שאפתני גם מצדן כשהכריזו על הסכם בילטראלי, שבו הקשרים הביטחוניים משחקים תפקיד מרכזי. המסגרת המדינית והאזרחית של ההסכם חשובה להבנת המהלך הביטחוני והיא מאפשרת גמישות לבחור בערוץ שיתוף הפעולה החשוב ביותר באותה עת. כעת, נראה שאלו הם האתגרים הביטחוניים. 

ד"ר מורן זגה היא חוקרת איחוד האמירויות הערביות. עמיתת מדיניות במכון מיתווים, וכן עמיתת מחקר בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה.