מרץ 24 2020 

במהלך המאה ה-21 התגבר המאבק בין הליברליזם והגלובליזציה לבין הלאומיות על היבטיה הפוליטיים והכלכליים.

בשנים האחרונות הלאומיות השיגה הישגים בלתי מבוטלים עם הברקזיט  וטראמפ ועוד הישגים רבים באירופה, בברזיל ובהודו.

השאלה הגדולה כעת היא מה תהיה השפעת משבר הקורונה על מאבק איתנים זה?

לליברליזם יש הרבה מה להציע בעקבות המשבר. טענה ליברלית קלסית היא שהאיומים האמיתיים אינם איומי הביטחון הלאומי הקלסי הבין-מדינתיים. האיומים הרלבנטיים במאה ה-21 הם האיומים המשותפים על האנושות כולה:  שינויי האקלים ו... מגפות.

מה שאיומים שכאלה מחייבים זה שת״פ בינ״ל נרחב בין המדינות ובניית מוסדות בינ״ל חזקים כמו בנושא האקלים וכמובן ארגון הבריאות הבינ״ל בעניין המגפות.

התפרצות משבר הקורונה נראית כמצדיקה את הטיעונים הליברליים.

מחלה שמתפרצת בסין חוצה גבולות במהירות ומגיעה לאיטליה ולכל העולם. ארגון הבריאות העולמי נטול סמכויות ולא מעז לעמוד מול מדינות חזקות דוגמת סין.

מדינה סמכותנית כמו סין גם מדכאת תמרורי אזהרה מוקדמים לגבי פרוץ המגפה ומענישה את המתריעים בשער.

זה לא אמור לקרות בדמוקרטיות ולכן לכאורה יש להן יתרונות בחשיפה מוקדמת של איומים מסוג הקורונה.

הטיעונים הליברליים אכן חזקים ורבי משמעות.

אולם כנראה שהעולם לאחר הקורונה יהיה פחות ליברלי ופחות של שת״פ בין-לאומי — גם אם זה לא לגמרי רציונלי.

קורבן ליברלי ראשון תהיה כנראה הגלובליזציה; משבר הקורונה המחיש שקיימים מצבים קריטיים שמחייבים דרגה ניכרת של אי-תלות כלכלית של המדינה למרות המחירים הכלכליים הגבוהים של ההתנתקות מהגלובליזציה.

ההסתגרות של המדינות סותרת את הרוח הליברלית של גבולות פתוחים בכל המובנים. שיתופ הפעולה הבינ״ל בינתיים מאוד מצומצם. הדוגמה הכי דרמטית לכך היא איטליה והאיחוד האירופי. איחוד זה הוא הדוגמה המובהקת ביותר של שת״פ בין-לאומי ברוח הליברלית של גבולות פתוחים וויתורים על הריבונות. אולם כאשר החמיר משבר הקורונה באיטליה, מדינות האיחוד לא מיהרו לסייע לה אלא הסתגרו בתוך גבולותיהן תוך התמקדות בהתמודדותן הפנימית. יתרה מזאת: מי באה לעזרת האיטלקים? סין!! האחרונה צברה ידע וכלים רבים להתמודדות בסופו של דבר המוצלחת עם המגפה-- גם אם במחיר כבד. וזאת בעקבות הניסיון הרב שצברה מכיוון שהיתה מוקד ההתפרצות וכמובן בשל המשמעת, היעילות והחריצות הרבה של הסינים. מה שחשוב ביותר בהקשר זה הוא שסין פועלת בשני מישורים בעקבות התמודדותה המוצלחת: מישור אחד הוא מתון של מה שנקרא ״עוצמה רכה״: סין מפגינה לכאורה את היתרונות של מדינה סמכותנית בהתמודדות עם מגפות-- יכולת השליטה שלה על האזרחים כמודל חיקוי לעומת חוסר האונים לכאורה של הדמוקרטיות לכפות סגר מלא על כל האזרחים הנדרש לשם התמודדות בהתפשטות המגפה.

אסטרטגיה בינ״ל נוספת של סין היא יותר כפייתית: להביא לשינוי במדיניות של מדינות אחרות, בעיקר חלשות, שנהפכות לתלויות בסיוע מסין בהתמודדות במגפה. כנראה סרביה היא דוגמה לכך וייתכן מאוד שקיימות עוד דוגמאות נוספות. לעומת הפעלתנות הסינית הגוברת בזירה הבינ״ל, ארה״ב של טראמפ ויתרה על עמדת ההובלה המסורתית של מהלכים בינ״ל מרכזיים בהנהגת וושינגטון.

בכל מקרה, בין אם בדרך העוצמה הרכה ובין אם ע״י כפייה, המודל הסמכותני ייתכן וייראה אטרקטיבי יותר להרבה מדינות למרות הכישלון הראשוני של סין בהתמודדות עם המגפה. ובאופן יותר כולל, ההסתגרות מהעולם החיצון וההתמקדות בהגנה על המדינה ואזרחיה עלולה לחזק עוד יותר את המגמות הלאומניות של השנים האחרונות. עם זאת הטיפול הראשוני הכושל במגפה של מנהיגים פופוליסטים לאומנים כמו טראמפ ובוריס ג׳ונסון מפגין את הסכנה הגדולה במנהיגים מהסוג הזה לעומת ה-״דיפ סטייט״ של המומחים בעלי הידע בתחומים השונים כולל תחום הבריאות ואולי גם האקלים.

אין כמובן גם להתעלם מההתמודדות המוצלחת במגפה של הדמוקרטיות האסיאניות (טאיוואן ודרום קוריאה).

לסיכום, המאבק בין הליברליזם על כל גווניו מול הלאומנות, הבדלנות והסמכותניות יימשך כנראה גם אחרי הקורונה אולם בשלב זה נראה—לחששם של רבים-- שבעיקר הלאומנות והבדלנות צברו יתרונות מסוימים והתוצאה תחזק את המאבקים בין המדינות ואת התחרות הבין-מעצמתית. הגלובליזציה בכל מקרה תיפגע במידה כזאת או אחרת.

 יתרונות אילו יהיו זמניים באם הדמוקרטיות תתאוששנה ותשתפנה פעולה-- במסגרת בין- מדינתית או במוסדות בינ״ל—בהתמודדות יעילה באתגרים השונים לאנושות תוך שמירה קפדנית ככל שניתן על החופש וזכויות האדם.  הבה נקוה שישראל תהיה חברה במסגרת מועדון זה של דמוקרטיות המצליחות להתמודד עם מגיפות אבל גם שומרות על החירות והאיזונים והבלמים שהליברליזם מקדם.