"המדינה האסלאמית" היא ארגון מוסלמי סוני הקורא ללכת בדרך האבות (סלף), הנביא מחמד ושלושת הדורות הראשונים של האסלאם. בניגוד לזרם הסלפי הטהרני המצווה על התרכזות בלימוד ופרשנות של כתבי הקודש או הזרם הסלפי הפוליטי המתיר השתתפות בפוליטיקה המדינתית, הזרם הסלפי הג'האדיסטי שעליו נמנה ארגון "המדינה האסלאמית", מצווה על ניהול מלחמת קודש לסילוק המשטרים הכופרים והקמת ח'ליפות אסלאמית...
שני עקרונות עומדים בבסיס רעיון הח'ליפות: ג'האד (מלחמת קודש בכופרים) והג'רה (הגירה).
הג'האד – בשלב הראשון קבעה הנהגת "המדינה האסלאמית" כי הג'האד יופנה נגד הכופרים מבית ורק בשלב השני יורחב אל מחוץ לאזור המזרח התיכון. על הכופרים מבית נימנים: המשטרים הסונים בעראק, סוריה, ירדן, מצרים, מדינות המפרץ וסעודיה, הארגונים האסלאמיים הסונים המתחרים (כמו אלקאעדה, ג'בהת אלנצרה, האחים המוסלמים), השיעים, המיעוטים הנוצרים (הקופטים והיזידים), המיעוט הכורדי והדרוזים.
הכרזת המלחמה של מדינות אירופה, רוסיה ואיראן נגד "המדינה האסלאמית" שינתה את סדרי העדיפויות של הארגון, ואילצה אותו להקדים את הג'האד נגד "המערב הצלבני", נגד רוסיה הקומוניסטית ונגד איראן השיעית. במגזין של הארגון אף פורסמה הודעה שזו לשונה: "הוי האמריקאים והאירופים, דאעש לא יזמה מלחמה נגדכם, כפי שהממשלות והתקשורת מנסות לגרום לכם להאמין. אתם התחלתם לתקוף ואתם תשלמו מחיר. הכלכלות שלכם תקרוסנה, הבנים הלוחמים ישובו בארונות מתים או חולים, אתם תחששו לנסוע מחוץ לארצותיכם, ובתוך ארצותיכם תביטו ימינה ושמאלה מחשש לפגיעה בכם".
ההגירה (הג'רה) – מחלקת ההסברה של ארגון "המדינה האסלאמית" קוראת לכל המוסלמים ברחבי העולם להגר אל השטחים שבשליטת הארגון, ולהתגייס לבניית תשתית חברתית, כלכלית, חינוכית ודתית של הח'ליפות האסלאמית. 
הדורות "ששקעו במצולות אוקינוס החרפה, ינקו את חלב ההשפלה, נשלטו על ידי האנשים הנתעבים ביותר, ונמצאו בתרדמה ארוכה ובחשיכה של הזנחה" נקראים להשתחרר מ"עידן הקינה והנהי" ולהחליפו ב"עידן הכבוד ובשמש הג'האד". למהגרים מובטח "סל קליטה" נדיב המבטיח רווחה כלכלית (כסף, דיור, מוצרי צריכה), ביטחון חברתי ופוליטי (הפחתת שיעורי הפשיעה וטיפוח יחסים טובים בין המדינה האסלאמית ואזרחיה).
הסלוגן "אתם חיים במדינות שהן לא שלכם, עכשיו יש לכם מדינה משלכם, בואו אליה" והאזהרה המופנית לבעלי מקצועות הדוחים את הג'האד או את ההג'רה בטענה שהם לומדים עכשיו, אמורים לחזק את תחושת הסולידאריות השבטית והדתית ולהעצים את תחושות הקיפוח והניכור בקרב הצעירים המוסלמים החיים במדינות ערב, במדינות המערב, בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה וישראל ולעודדם לעשות הגירה. צעירים אלו חווים קונפליקט על רקע הבדלים לאומיים, תרבותיים, דתיים, כלכליים, חברתיים, פוליטיים או מגדריים מול קבוצת רוב הגמונית והם נמצאים במצב של אי יציבות פסיכולוגית, נעים ונדים בין שני עולמות חברתיים או יותר, שאחד מהם הוא תמיד דומיננטי יותר מהאחר.
הצעירים המוסלמים באירופה, הם בנים לאבות מהגרי עבודה שהיגרו לאירופה בשנות ה-70. הם חיים על קו התפר, מתנכרים לארץ המוצא של אבותיהם וזרים בארץ מולדתם. הם כלואים בתוך מאבק מתמשך בין השיח המשפחתי המסורתי והשמרני ובין השיח המדינתי החילוני הליברלי, בין חוקי המדינה לחוקי השריעה, בין חילוניות לדתיות, בין שוויון מגדרי למשטר פטריארכאלי.
הצעירים הערבים הישראלים מודרים פעמיים, פעם אחת מהתבנית הלאומית הפלסטינית ופעם שנייה מהתבנית הלאומית הישראלית. הפלסטינים רואים בהם בוגדים שמכרו את כבודם הלאומי ומשתפים פעולה עם המדינה היהודית, והישראלים רואים בהם גייס חמישי המשתף פעולה עם האויב הערבי /הפלסטיני.
הצעירים הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה הסובלים משוליות בתוך המשפחה הפטריארכאלית, ומול הרשות הפלסטינית, ממשלת החמאס ושלטון הכיבוש הישראלי איבדו את התקווה לבניית מדינה פלסטינית ריבונית, דמוקרטית ומודרנית. הם דור בהמתנה, המתקשה להשלים את המעבר מנערות לבגרות, להשתלב בשוק העבודה, להקים משפחה, ולהיות שותף פעיל בקבלת ההחלטות על גורלו הלאומי הפוליטי. האוירה החונקת והבדידות מניעים אותם לחפש חלופות הרסניות כמו פשיעה, צריכת סמים ואלכוהול או הצטרפות לארגוני הטרור הסלפים הג'האדיסטיים (ג'יש אלאמה, ג'יש מחמד, ג'נוד אנצאר אללה, מועצת השורא אכנאף בית אלמקדס ושאר מרעין בישין).
צעירים בני השבטים הבדואים בחצי האי סיני המודרים מהכלכלה ומהחברה המצרית הם יעד אטרקטיבי לגיוס, וחלקם התגייסו לארגון "המדינה האסלאמית" ומסייעים לביצוע פעולות טרור נגד יעדים תיירותיים וכלכליים (צינורות הגז והסחר בתעלת סואץ), יעדים צבאיים ושלטוניים במצרים. חצי האי סיני אמור לשמש בסיס יציאה להרחבת ההתפשטות הטריטוריאלית של הארגון לעבר בית אלמקדס, אלג'יריה ולוב.
השבטים הבדואיים בירדן המהווים את בסיס התמיכה המרכזי של בית המלוכה הירדני אינם שבעי רצון מהשחיתות השלטונית, האבטלה והעוני ההולך וגדל בדרום ירדן והם חוששים מפני הפיכתם לשוליים אל מול האליטה הפלסטינית השולטת במגזר הכלכלי הפרטי ואל מול הפליטים המגיעים מעראק ומסוריה ומהווים כוח עבודה זול. לאחרונה ניתן לזהות שיתוף פעולה בין גורמים בתוך השבטים הבדואיים ובין תומכי "המדינה האסלאמית" בפעולות מחאה נגד בית המלוכה הירדני .
השבטים הסונים בעראק שהיו עמוד התווך במינהל ובצבא תחת משטרו של צדאם חוסין סולקו מעמדות השליטה לאחר הפלישה האמריקאית ועליית השיעים לשלטון. היחס האכזרי מצד השלטון השיעי כלפי האוכלוסייה הסונית דוחף אותה לחבור אל לוחמי "המדינה האסלאמית" והיא רואה בהם את מגניה ומשחרריה.
במקביל למאמצי הארגון לשכנע את המוסלמים להגר אל המדינה האסלאמית, הוא נדרש היום לשכנע את בני המעמד הבינוני החילוני בעראק ובסוריה שלא להגר אל מחוץ למדינה האסלאמית. מעשי האכזריות של לוחמי הארגון כלפי תושבי המקום ואי היציבות הבטחונית והכלכלית עקב הלחימה הממושכת בין "המדינה האסלאמית" ובין הקואליציה המערבית, רוסיה ואיראן מגבירים את שיעורי הבריחה של "האוכלוסייה החזקה", מה שעלול לפגוע ביכולות הלחימה של הארגון ובתשתית הארגונית שלו.
מחלקת ההסברה פתחה במסע לבלימת ההגירה למדינות הכופרים באירופה והיא מציגה זאת כחטא. הבורחים מוזהרים מפני אובדן הזהות הדתית האסלאמית והזהות הערבית, הדרדרות לחיי פריצות (ניאוף, סמים ואלכוהול), מוות ומאסר על ידי מנגנוני השיטור האירופיים במעברי הגבול.
אובדן שטחים עקב המתקפה הצבאית של המערב ואובדן כוח אדם מקצועי הבורח מהאזורים שבשליטת הארגון עלולים לפגום בדימויו כסיפור הצלחה בעיני הצעירים המוסלמים בעולם ולמנוע את הגירתם. לכן בוחר הארגון להסיט את המערכה מהיעדים המזרח תיכוניים אל מעוזי "המערב הצלבני" (מתקפת הטרור בפריז) ו"המזרח הקומוניסטי" (מטוס הנוסעים הרוסי) כדי לשלוח מסר ברור לקהל היעד האסלאמי: "המדינה האסלאמית" היא הפטרון, היא המגן והיא החלופה היחידה, המוצלחת והלגיטימית למשטרים המערביים המושחתים והמתנכרים שהפכו את המוסלמים לשואבי המים וחוטבי העצים שלהם.
אז מי יכול להתמודד עם האיום שמציבה "המדינה האסלאמית" ליציבות המזרח התיכון והעולם בכלל?
האם אפשר לסמוך על המנהיגים הערבים שכלל אינם מעוניינים לכונן משטרים דמוקרטיים שיהוו חלופה מוצלחת יותר לאידיאולוגיה האסלאמית הרדיקלית?
האם אפשר לגייס את ארגוני המורדים המתונים המפוצלים מבחינה אידיאולוגית, ארגונית ופוליטית כדי לקעקע את אחיזת דאעש בשבטים המוסלמים הסונים?
האם אפשר לרתום את צבאות מדינות ערב להכרעה קרקעית נגד דאעש בשעה שהם מתפוררים והופכים לבלתי לגיטימיים בעיני בני עמם (צבאות עראק, סוריה ולוב), בשעה שהם עסוקים בהתמודדות עם איומים מבית (צבאות מצרים ותימן) או חוששים ממעורבות פעילה שמא הטרור יופנה גם נגדם (ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ ומרוקו).
האם אפשר לדרוש מתורכיה להפסיק לפסוח על שני הסעיפים ולהתגייס למיתקפה אמיתית נגד דאעש ולא נגד הכורדים או שמא דאעש מהווה כלי בידיהם למיטוט מדינות הלאום הערביות והגדלת הסיכוי שלהם להחיות את האימפריה העות'מנית?
האם הקואליציה המערבית תיכנס למערכה קרקעית שתפגע במקורות עוצמתה הצבאית והכלכלית של דאעש (בתי זיקוק, שדות נפט וגז, מחסני תבואה, תחנות כוח) או שמא תסתפק בתקיפות אויריות המחלישות את דאעש אך לא מכריעות אותו?
האם אפשר לבטוח ברוסיה ואיראן שמעדיפות לחסל בשלב הראשון את מי שהמערב רואה בו חלופה ריאלית לשלטונו של אסד (ארגוני המורדים המתונים) ורק אחר כך הן תצטרפנה למערב במאבק נגד דאעש?
האם אפשר לגייס את הממסד ההלכתי הסוני "היושב על הגדר" כדי להכריז מלחמת חורמה בארגוני הטרור האסלאמיים או שמא החשש ממלחמת אחים ימשיך לשתק אותו?
האם גופי המודיעין המערביים והאחרים יחליטו לשנות את דפוסי האיסוף ולהגדיר מחדש את אוכלוסיות היעד ודרכי הטיפול בהן או שמא ימשיכו להעמיד את זכותו של הפרט לחירות מעל זכותו לביטחון וחיים.
כנראה, שבעת הזאת, כל השחקנים שמניתי לעיל אינם מסוגלים לייצר חזית פעולה אחת שתביא לחיסול "המדינה האסלאמית", וזו ככל הנראה תלך ותתעצם.